שתי שמלות המתינו לי בארון לקראת ליל הסדר. אחת עלתה ביוקר, האחרת כמה עשרות שקלים. שמלה פשוטה, לא מתוכננת, במחיר מציאה. קצת מוגזמת ליום חול, לא מספיק מותאמת לשבת, בטח לא לפסגת החג. לא התכוונתי לקנות עוד שמלה, ולמען האמת לא שמתי לב שהיא סמלית כל כך, צהובה כל כך. כשקניתי אותה לא תכננתי שהיא תשמש אותי דווקא בלילה הזה מכל הלילות. אבל מה לעשות, משהו השתנה. ואיך, איך לא שמתי לב שהיא צהובה. הרי קניתי אותה מפני שהיא צהובה, גם אם חשבתי על הצהוב של לפני המלחמה.
זה קרה לפני פורים. יציאה נדירה מהבית בשישי בבוקר, לבילוי אינטימי עם בתי הגדולה. בכניסה למתחם יקב פסגות בשער בנימין עמדה מעין תצוגה כפרית – בגדים על קולבים, נעליים ותכשיטים מעוצבים בטוב טעם שסודרו על עגלת עץ. אוסף שכמו נלקח באקראי, מעין חלון ראווה לבוטיק שלא נמצא בסביבה. אבל לא באנו לקניות, באנו לדבר. אז התמקמנו והזמנו ואכלנו ושתינו ודיברנו ושילמנו וכמעט יצאנו. סמוך לקופה עמדה גם תצוגת יינות יוצאת דופן: סדרת 7.10, שכל בקבוק שלה נושא שם של יישוב (או פסטיבל) שהותקף בשמחת תורה – כפר־עזה ובארי, נובה וניר־עוז, אופקים ושדרות. כל ההכנסות קודש לקרן לשיקום יישובי הדרום. אז קניתי ארבעה יינות ושמרתי עליהם בקנאות. יין בארי, שזורק אותי מיד למפגש עם התושבים כבר בשמונה באוקטובר, במלון בים המלח. נובה, מהסיור שהתקיים שם כעבור שבועיים, וכלל גם את אופקים הריקה אז ואת קיבוצי האזור. יין כפר־עזה, שמעלה זיכרונות מהריאיון עם איריס חיים שעוד לא הייתה מוכרת, ומהביקור החוזר אצלה בשבעה. ניר־עוז, ששולח אותי לראיונות אחרים – עם משפחת דקל־חן הממתינה עדיין לשגיא, ועם רון בהט, פרויקטור השיקום, הקיבוצניק המחוספס שראה יותר מדי. יין שדרות, שמהדהד לי מפגש עם הנשים הלביאות של העיר, וכמה שמות וכמה תמונות של בתים וחטופים ונעדרים. כל בקבוק ומאות הסיפורים שסביבו; כל יין והטיפה המרה שבאה איתו.
בדרך החוצה החלטנו בכל זאת להציץ בתצוגת הבוטיק שבחצר היקב. מבחר בגדים צבעוני, צעקני בחלקו, עמד שם מלא חיים. את השמלה הצהובה שלפתי מיד, היא הרי נראית כאילו נתפרה במיוחד בשבילי. שמלה לא סימטרית, כמו שאני אוהבת, בגזרת over size בדיוק כמו רוב ארון הבגדים שלי. והעיקר: היא צהובה, הצבע האהוב עליי מילדות. זה שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
כשחזרנו לקופה והתעניינו במחיר אמרה לי נעמה ברג, מבעלי היקב: "קודם אספר לך את הסיפור של השמלה, ואז תחליטי אם לקנות אותה". היא סיפרה לי על טובה גורן, תושבת כפר־עזה, שנרצחה בביתה עם בתה ארן. לטובה הייתה מלתחה עשירה וצבעונית ומלאת סטייל. לאחר מותה נמסרו כל הבגדים למכבסות – באזור שפיים, שם גולים אנשי כפר־עזה, ובמכבסת הפסגה שבשער בנימין. יעקב ונעמה ברג יצרו קשרים עם כמה קיבוצניקים באזור הנגב המערבי, וכך הגיעו למלתחה של טובה ותרמו את תרומתם להנצחתה: ביום שישי ההוא בתחילת מרץ נערכה בשפיים מכירה של הבגדים של טובה, ובמקביל קיימה נעמה מכירה דומה בחצר היקב שלה. חמישים שקלים לשמלה הצהובה. קניתי, בטח שקניתי, אבל לא הצלחתי בשום אופן ללבוש אותה. ואז, ככל שקרב חג הפסח, וכבר הבנו שהחטופים כנראה לא יסבו עם בני משפחתם, ידעתי מתי אחדש אותה. ומתישהו, בין הסדר בארונות לגיהוץ בגדי החג, פתאום שמתי לב שהיא צהובה. צהובה של אחרי המלחמה.
כוס התרעלה, כוס ישועות
שולחן הסדר שלנו היה בסימן החטופים והנעדרים ובתפילה לגאולה שלמה. לא השארנו כיסא ריק, אבל השולחן כולו היה מקושט בצבע צהוב. היו לנו עיצובים חגיגיים מאלה, אבל היה משהו מדויק בפשטות הצהובה שמתעקשת להנכיח את מי שחסרים כל כך למשפחותיהם ולנו, וחסרונם צורב את הנפש הלאומית שלא יודעת מנוח.
בשולחן ראשית הסדר, שאנחנו מקיימים על ספות ופּוּפים, נחו בקבוקי יין ומיץ ענבים לבחירת המסובים. בקבוק היין של כפר־עזה התרוקן כבר בבישולים, הבקבוקים של נובה ובארי בחמש הכוסות. בקבוק ניר־עוז עוד נשמר, מצפה שאולי נפתח אותו בנסיבות שחרור משמחות.
כל שיר קיבל משמעות עמוקה מהרגיל בליל הסדר הזה; כל פסקה נדרשה ארוכות, מחברת עבר והווה ממושך של גלות ושל מסדרון מייגע בדרך לחירות מלאה ושלמה. רגע לפני "עבדים היינו" הודעתי שאני הולכת להחליף שמלה. את מנהגן של כמה מהעדות להתחפש בשלב הזה לעבדים ולספר לילדים ביציאת מצרים דרמטית החלפתי בבגדיה של טובה גורן ובסיפור שלה ושל בתה.
טובה הייתה בת 63, אם לשלושה. מחנכת בדרך לפנסיה ובעלת קייטרינג. אישיות צבעונית עם שיק אופנתי בעל קריצה. תושבת דוגית שפונתה משם במסגרת תוכנית ההתנתקות, והתעקשה להמשיך ליישב את הארץ ולהישאר בנגב המערבי. היא כיכבה בסרט הדוקומנטרי "מים סוערים", שליווה את קורות כפר הדייגים דוגית עד לעקירתו. בתה ארן בת ה־33, תושבת גבעתיים, הייתה ידועה בטוב ליבה. היא התנדבה בעמותת "לתת", פעלה למען ניצולי שואה ועבדה בעמותת "קאמבק" שעוסקת בשיקום אסירים. את חג שמחת תורה בחרה לבלות אצל אמה בקיבוץ, כדי לסייע לה בהפעלת הקייטרינג.
אנחנו כבר לא עם של עבדים, ואנחנו לא בגלות, אמרתי לבני בֵּיתי. אבל המסע הזה ממשיך ועודנו. אז בחרתי להחליף את שמלת החג בשמלה הזאת, שהיא קצת מוגזמת ליום חול, אבל הכי מדויקת לפסגת החג. והיא אפילו בצבע צהוב. המשפחה שלי הקשיבה ברוב קשב, ופתאום, משום מקום, כולם מחאו כפיים. כמו מאשרים את הבחירה, את הגעגוע לרבים שלא הכרנו אבל שוכנים בתוכנו חודשים ארוכים. חשבתי שבשלב הסעודה, כשנעבור לשולחן הערוך, אחזור לשמלת החג, אבל לא הצלחתי. טובה כבר איננה, אבל הסיפור שלה איתנו כאן.
שתי שמלות תלויות לי עכשיו בארון, שתיים מליל סדר אחד. האחת עלתה ביוקר, האחרת יקרה לי מכל יקר.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
