ברחבת הזיץ התחילו לשיר את ״למענך א־לוהינו״ של איתן כץ. אחד השירים שצבי הכי אוהב בעולם. אבל הפעם הוא לא היה מרוכז מספיק ולא הצטרף להרמוניות כדרכו. ברגע הראשון הוא לא שיתף את צביקה, חבר שלו, בזה שהוא ראה את הבחורה שלהרגשתו נקבעה לו מששת ימי בראשית. הוא קצת התבייש וקצת חשש, אבל כעבור דקה הוא החליט שאי אפשר לשמור בבטן דבר כזה ובמיוחד מול צביקה – שחוץ מזה שהם בעלי אותו השם, הם לומדים כבר המון שנים יחד, מאז כיתה ה׳ בתלמוד תורה בערך, ואף פעם לא היו ביניהם סודות.
אז הוא כחכח בגרון ואמר תגיד צביקה, אתה רואה את הבחורה הזו עם המעיל השחור. וצביקה הסתכל לכיוון עזרת הנשים המאולתרת שליד הזיץ וענה בציניות, אני רואה לפחות עשר בחורות עם מעיל שחור. וצבי צחק, ואמר לו, די נו, לא זמן לדאחקות עכשיו, אני מדבר איתך ברצינות. וצביקה שאל, מי? זאת עם המשקפיים? וצבי הנהן, וצביקה שאל, נו, מה איתה? וצבי חשב רגע ואז אמר, אני צריך לדעת מי זאת.
עוד לפני שצביקה הספיק לענות, צבי וצביקה הרגישו טפיחה חזקה על הגב שלהם והם הסתובבו וראו את נחום רוזנברג שלמד איתם לפני המון שנים בישיבה קטנה. ונחום נשאר כמעט אותו דבר, רק גבה באיזה חצי מטר. ״שני צביים במכה אחת״, הכריז נחום בחיוך רחב כאילו שזאת הברקת העשור, ושניהם חייכו אליו בחזרה ושאלו אותו מה שלומו והוא שאל אותם ואז כדרכו התחיל נחום לדבר ולדבר ולדבר ללא מעצורים. במשך כל הזמן הזה צבי פזל אחת לכמה דקות אל עבר הבחורה במעיל השחור ובמשקפיים ונחום דיבר ודיבר ודיבר ושניהם הקשיבו או לכל הפחות העמידו פנים שהם מקשיבים. אחרי כמה דקות נחום עצר את שטף דיבורו ואמר שהוא צריך ללכת ושאחותו מחכה לו ובטח קר לה. ונחום חיבק את צבי וצביקה ונפרד מהם לשלום והתקדם לכיוון המדרגות וקרא לאחותו שבדיוק שוחחה שיחה לבבית עם הבחורה במעיל השחור ובמשקפיים. וצבי קלט את זה, וצביקה קלט את זה והם הבינו שקצה החוט שלהם הוא נחום רוזנברג.
ביום שישי בבוקר צבי התקשר לנחום וסיפר לו את כל הסיפור וכמובן השביע אותו באלף ואחת שבועות חמורות שלא יעז לדבר יותר מדי, וזה עניינים רגישים כאן, רק טובה אחת קטנה יעשה ויבקש מאחותו בצורה נבונה שתגיד מי זאת הבחורה במעיל השחור ובמשקפיים שהיא דיברה איתה בזיץ בליל שישי שעבר, ובת כמה היא ואיפה היא לומדת ואיפה היא גרה והאם היא בשידוכים ושאר בירורים בסיסיים. ונחום, שנולד למשימות כאלה, אמר לצבי, אל דאגה חביבי! עד מוצאי שבת בעזרת השם אתה מקבל דו״ח מפורט על הבחורה במעיל השחור ובמשקפיים.
ובאמת, במוצאי שבת, חצי שעה אחרי צאת הזמן של רבנו תם, כשצבי כבר שתה את הקפה של מוצ״ש ועישן את הסיגריה הראשונה והנוראית של השבוע, הטלפון שלו צלצל ועל הקו היה נחום רוזנברג ובפיו פירוט מלא, הודות לאחותו ששיתפה את כל העניינים. טוב, אתה רושם? הוא שאל את צבי, וצבי אמר, דבר, אני זוכר בעל פה. ונחום אמר שאחותו אמרה שלבחורה הזאת קוראים רחל, ושם המשפחה שלה הוא לוי, והיא בת 21, ולמדה בסמינר קוק והיום היא לומדת עבודה סוציאלית, ולאבא שלה יש חנות יינות בגבעת שאול ואמא שלה עובדת בעיריית ירושלים והם גרים בין בית וגן לרמת שרת, משפחה טובה כזאת, וממש לא מזמן היא נפגשה עם איזה בחור מוולפסון ארבע פגישות ובסוף זה ירד.
וצבי שמע הכול, והכול נשמע לו נחמד עד מאוד והוא הודה לנחום מקרב לב ונחום שאל, עוד משהו שאני יכול לעזור? וצבי חשב רגע ואמר, נחום, בוא נחשוב איך לעשות את השידוך הזה בלי שהיא תדע שאני זה שראה אותה וכל הסיפור, בכל זאת, לא מקובלים כל כך דברים כאלה אצלנו.
ונחום אמר, ברור־ברור, מה הבעיה? אני אגיד לאמא שלי להציע, היא שדכנית מיתולוגית אמא שלי, בטח שמעת עליה, מרב רוזנברג, רק בחודש שעבר היא עשתה איזה שישה שידוכים. אני אגיד לה שזה רעיון שלי. אתה לא קשור. וצבי אמר, יאללה, זורם. וככה, טלפון לפה, טלפון לשם, בירורים מהצד הזה, בירורים מהצד השני, ולבסוף גברת מרב רוזנברג קבעה פגישה ראשונה לצבי ורחל בלובי של לאונרדו פלאזה. וההמשך ידוע. ברוך השם.
