"בלילות השקטים השינה נודדת ורק כשמגיעים פיצוצי הארטילריה מחרישי האוזניים אפשר לישון בשקט, הם כמו שיר ערש ערב לאוזן וערב לך שיש מי ששומר עליך גם אם הוא רחוק ובלתי נראה". כשקראתי את המילים של נתנאל אלינסון שנכתבו מתוך חאן יונס, כמעט צעקתי לו בקול: זה אנחנו! זה הגדוד שלנו! אנחנו נמשיך לשמור עליך, אנחנו כל הזמן ערים, אתה יכול לחזור לישון. גם כשאני עובר בדרך אל השטח בחמ"ל האזרחי בשובה, והאישה שהגיעה מניו־יורק להכין לחיילים קרפ עם נוטלה ובננה אומרת "תשמרו על עצמכם", אני רוצה לומר: אנחנו לא שומרים עלינו, אנחנו שומרים על המסתייע שלנו, על יחידת החי"ר או ההנדסה או השריון שמתמרנת בתוך עזה. אבל אני לא אומר, ולא צועק, כי אף אחד לא יבין, כי אף אחד עוד לא מכיר את היחס העדין, המיוחד, של מסייע-מסתייע.
ההתמסרות היא מהרגע הראשון, כשאתה עולה בקשר מול "סימון" או "מתבונן" (כינויים של יחידות הם ברוב הפעמים עניין מביך) ואומר: "כאן אחד של ביטחון, אני לרשותך בתדר זה". אחר כך מגיע שלב ההיכרות. כשהוא אומר "'אחד של ביטחון' זה קצת ארוך מדי, אפשר פשוט לקרוא לך 'אחד'?" ואני אומר לו: "לא". או כשהוא לא שואל דבר ופשוט מקצר לי את השם ל"אחד ביטחון". ואז מגיעה משימת האש הראשונה ומתחיל להיבנות אמון. ופתאום הם מזהים אויב ומבקשים אש לחילוץ. ומקבלים אותה. ואז מגיעה הפעם הראשונה שהם מבקשים לתת לנו משימה ואנחנו עונים שאי אפשר. ולפעמים יש רגע של מתח, וטונים שעולים, אבל אחרי שמדברים בטלפון האדום ומיישרים את ההדורים הקשר רק הולך ומתהדק.
כשאמרו לנו שזהו, עכשיו הולכים הביתה, ובמקומנו ייכנס עכשיו גדוד של סדירים טריים, זה היה כמו לשים את התינוקת שלך אצל בייביסיטר חדשה בלי לתת לה מספר טלפון
מילר אומר שזה דומה לזוגיות. מילר חושב הרבה על זוגיות מאז שהעניינים עם תום מתחילים להתקדם. בכלל, נראה לי שהקשר עם תום עושה לו טוב. לו שאל לדעתי הייתי מציע שיחשוב כבר על טבעת. אבל לי יחסי מסייע-מסתייע מזכירים יותר קשר של הורים וילדים, שבו לכל אחד מהם יש מקום בלב, אבל כל מקום הוא מיוחד וקצת שונה. יש ילד ראשון, שאתה עושה איתו את כל הטעויות; ויש בן הזקונים המפונק שכל חצי דקה אומר לי "בדוק מוכן", ומזכיר לפני כל משימה "תודיע לי ראשון נורה" כאילו זה לא בדיוק מה שאני עושה מאז תחילת המלחמה. ישנו הילד הפדנט שמבקש קודם כול לטעום פגז אחד, ואז אומר שזה לא בדיוק מתאים לו ואם אפשר שנזיז את הירי מאה מטר מערבה, ואז חמישים מטר מזרחה, ואולי שוב מערבה, ואז בעצם לא משנה כבר מאוחר מדי בשביל לירות ננסה מחר בבוקר. יש את זה שחוזר הביתה מהמשימה ולא מפסיק לספר על מה שהוא עשה ולאן הוא הלך ומה הוא מתכוון לעשות בערב. ויש מי שמסתגר זועף במגנן שלו אפילו בלי לומר תודה.
ובדיוק כמו ילדים, לא משנה כמה הוא יהיה מעצבן, אתה תאהב אותו ותתמסר לו באותה מידה בדיוק. לפעמים אפילו קצת יותר. קורה שאני נשאר יום תמים עם מכשיר הקשר על האוזן רק כדי שאם וכאשר הם יעלו מולי לא יהיה רגע שיחכו עד שמישהו יטריח את עצמו ויענה, אלא באותה שנייה ממש יהיה מי שיאמר להם "המשך", וישדר את התחושה שהם כל עולמו, שלדבר איתם בקשר זה הדבר הכי מדהים והיחיד שיש לו לעשות. וישנה גם תחושת חוסר האונים כשהם אומרים לנו להפסיק לירות, כי עכשיו נכנסים פנימה, ואני הכי סומך עליהם בעולם אבל תוך כדי אומר גם תהילים. והכאב כשמפעילים אש לטובת פינוי מוסק, וכשנושכים שפתיים מול הדיווחים על פרחים והרדופים. שלא הכרנו, וגם לא נכיר מעבר לתמונות, אבל תמיד הם יהיו גם הנופלים שלנו.
וכשאמרו לנו שזהו, עכשיו הולכים הביתה, ובמקומנו ייכנס עכשיו גדוד של סדירים טריים, זה היה כמו לשים את התינוקת שלך אצל בייביסיטר חדשה בלי לתת לה מספר טלפון. לאורך כל הקיפולים לא פסקו המחשבות – איך נשאיר אותם בידי זרים? מי יבין את השפה הייחודית קצת של "סימון"? מי יכין ל"מתבונן" את קצב האש שהוא אוהב? מי יסביר ל"אגרוף" בסבלנות שלוקח זמן להחליף את המשימה מעשן לתאורה?
הדאגה למסתייעים שלי, שמתמרנים בשטח האויב, הייתה מרכיב משמעותי בהחלטה לחזור למילואים עם גדוד 670. פעימות הלב שבו לסדרן כששמעתי שוב את המבטא הקל בקול של "מתבונן", או את החילוף הקבוע בין גבר לאישה בתדר של "אגרוף". וגם אם עכשיו אני מציג את עצמי מולם בתור "אחד של פלפלית", בלב אני לוחש: "עוד לא הלכתי, כאן אחד של ביטחון".
