מדובר במדור ביקורת תרבות (מלחמה גם היא אופן של תרבות), לא בטור אוטוביוגרפי. לכן אין צורך לספק שום הסברים לכך שרק בשבת הקודמת סיפרתי שאני משתחרר ובטרם יחלוף שבוע (כך חושב לעצמו הקורא הנבון, שיודע שהטור לא נכתב מהיום להיום) אני ממשיך לכתוב לכם מתוך המלחמה. אך מכיוון שכבר נטען כנגדי בעבר שאני ממציא את העובדות (את זה אני מכחיש בתוקף), או לפחות עושה להן מדי פעם התאמות (לא מאשר ולא מכחיש), אין מנוס מלספר שתוך כדי הליך הזיכוי והשחרור של גדוד 439 שבו אני משרת, הופצה בווטסאפ הודעה של גדוד 670. "אנחנו באים להחליף אתכם," הייתה פחות-או-יותר לשון ההודעה, "וחסרים לנו כמה חיילים. מישהו יכול אולי להישאר?". בסוף ההודעה צורף מספר טלפון של איש קשר. כיוון שראיתי מספר טלפון, חייגתי.
הכי חשוב היה לי להבהיר שאני לא רוצה ימ"מים. דהיינו "ימי מילואים" עם משכורת צבאית. יש תופעה כזאת, של סטודנטים למשל, שכבר הפסידו את שנת הלימודים הנוכחית ומאריכים את השירות מתוך שילוב של שיקולי ערכים ופרנסה. זה דבר נפלא, עבור מי שהשירות במילואים נעים להם או מיטיב איתם במישור הכלכלי; אך כיוון שאיני נמנה עם אלו או עם אלו, הבהרתי כבר בהתחלה: "אין לי צורך בימ"מים. אני שונא לישון בשטח! שונא רעש! שונא קור! עכשיו תגיד לי בכנות: באמת חסרים אנשים?". הבחור מעבר לקו לא התרגש ולא היסס: "חסרים". וכך מצאתי את עצמי עולה שוב על מדים עוד לפני שתמו ימי הרענון הרשמיים (לכן "הפסדתי" קצת ימ"מים), ואני נדרש לספק הסברים לילדים ולמעסיקים ששואלים כל אחד בדרכו: למה שוב?
יש לי עד היום דיאלוג מורכב עם השירות המקוצר שהיה מנת חלקי. אני מוצא קצת נחמה במחשבה שאולי בגדוד החדש יהיו כמה חברים מהסדיר ואוכל לומר להם: הגעתי
את השירות הצבאי הסדיר עשיתי במסגרת "הסדר מרכז". היינו 14 אברכים, ממוצע גילאים 27, שעשו טירונות ואימון מתקדם בפלוגה חילונית כמעט לחלוטין. בחודשים הראשונים זכינו בעיקר לקריאות התפעלות. יש משהו מעורר כבוד ביהודי מזוקן בן 32 שיורד למצב 2 במרץ שלא נופל מזה של בני ה־18; או באב לחמישה ילדים שנמתח להקשב מול נער שכמעט יכול היה להיות הבן שלו. אבל ככל שהתקרב תאריך השחרור, קיבלנו תגובות קצת אחרות. "תודה על התרומה", היו מי שאמרו לנו בלעג, "באמת תודה שבאתם לבקר". לקראת הערב האחרון שלנו בבסיס, המ"פ ביקש ממני לשאת דברי פרידה בשם בני הישיבות. שיננתי היטב את הנאום הזה. ליטשתי אותו בפטרול ובשמירות. "דעו לכם שאנחנו לא יוצאים לחופש", היה המסר העיקרי, "אדרבה, אנחנו הולכים לעבודה קשה יותר. ללמוד תורה מהבוקר עד הערב. שנים על שנים. למען עם ישראל".
זה היה נאום טיפשי. אני שמח שגנזתי אותו לבסוף. גם כי לא ברור לי שבחור בן 19 שעולה עוד רגע לשמירה של 02:00 עד 06:00 בבונקר של מחנה יואב באמצע פברואר היה משתכנע שלשבת בבית המדרש המחומם של ישיבת הר עציון זו משימה קשה יותר. וגם כי הנאום הזה עיוור לכך שלימוד תורה הוא בחירה אישית שלי, לעשות את מה שאני אוהב ומאמין בו. ואפילו שלפעמים התוספות קצת קשה, זה לא מקביל בשום צורה לשלוש שנים שבהן, בהינף מקלדת של פקיד, תהדק בוגיזים בשבטה או תחליף פרקי זחל בצאלים. אבל הייתה בו, בנאום ההוא, גם הבטחה: "אנחנו לא מפסיקים לשרת. רק עוברים למשימה אחרת. ותמיד כשתצטרכו אותנו נתייצב". יש לי עד היום דיאלוג מורכב עם השירות המקוצר שהיה מנת חלקי. הבת שלי אומרת שזה הדבר היחיד שגורם לה קצת להתבייש בי ("לא להתבייש", היא מתקנת, "פשוט זה לא דבר שהייתי מפרסמת בעיתון"). אבל תמיד ידעתי שהוא חלק מעסקה. עסקה שלא פוקעת עם גזירת החוגר אחרי עשר שנות לימוד, אלא חוזה לכל החיים: "כשתצטרכו אותנו נתייצב". וגם אם אין בכך תשובה גמורה, אני מוצא קצת נחמה במחשבה שאולי בגדוד החדש יהיו כמה חברים מהסדיר ואוכל לומר להם: הגעתי.
זה הרגע שבו אתם בטח שואלים: מה עם בתיה? עם כל הכבוד להבטחות שלך מהסדיר, היא זו שנשארת עכשיו עוד שש שבתות לבד עם שישה ילדים. ואכן ראוי היה שאספר בהרחבה איך כבר בשיחת הטלפון הראשונה, אי שם בסוף אוקטובר, שעסקה במשמרות ויציאות, היא אמרה: תבטיח לי שאף פעם לא תחשוב עליי. רק על איך תעמדו הכי טוב במשימה. אמת, הרבה צריך היה לכתוב כאן על בתיה. אבל לא אעשה זאת. אמרתי לכם כבר: זה לא טור אוטוביוגרפי.
