מה אני אגיד לך אבא.
מאוחר בלילה עכשיו, יותר מאוחר מכרגיל. כבר כמעט מוקדם, מרוב שהשעה נושקת לזריחה. ובכל זאת , עדיין לא מספיק מאוחר כדי שייפתח לי הלב לשיחה כנה אתך.
אני כותבת במקטעים.
מתחילה משהו, ומפסיקה. רצה לעיסוקיי, וחוזרת לעוד משפט או מילה שיש בהם מעט אומץ כדי לתת לזה ביטוי בכתב. ומה אני אגיד לך, זה לא קל.
מעולם לא מצאתי את עצמי כל כך חסרת מילים מולך. אני, האישה שבראת עם יותר מילים בפיה מאשר כל דבר אחר, אני שלא מהססת לרוב לחלק מהמילים שלי גם למי שתמו מילותיו – לא פעם גם מבלי שהתבקשתי או אפילו ללא רצון המקבל, אני, עומדת מולך כבר יותר מדי לילות וימים חשוכים, ועושה הכול חוץ מלדבר.
אבא, בחיים לא חשבתי שתאלץ אותי לשאול שאלות שאפילו לא ידעתי שיכולות להיות קיימות בי. בחיים לא האמנתי שרגשות, קשים ושליליים כל כך ייווצרו בי לכיוונך, עד כדי כך ששמתי לי שומרים שיגנו על פי רגע לפני שיהיה מאוחר.
"אני שלא מהססת לרוב לחלק מהמילים שלי גם למי שתמו מילותיו, עומדת מולך כבר יותר מדי לילות וימים חשוכים, ועושה הכול חוץ מלדבר"
כבר קרה בעבר שמצאתי מישהו אחר שיבטא את תחושותיי ותפילותיי אליך. כבר שמעתי לא פעם שיר או משפט מפה ומשם שתפסתי בשתי ידיי והפכתי אותו לתפילה בשבילי.
וגם כעת, בשעות הרבות של נהיגה במכונית, ברגעים בהם אני בוחרת למלא את החלל הריק שסביבי בשירים הרבים שירדו לעולם בתקופה המרה הזו, מצאתי בהם רפואה, במתי מעט.
אני שומעת את ביני לנדאו שר את כל נבואות הנחמה שהוא רק מצא, אלו שעוד הדהדו באוזנינו בהפטרות הנחמה של חודש תשרי, רגע לפני שרעמו התותחים. שומעת אותו במקצב ההולך ומתגבר, במילים שדופקות לי על הלב, שומעת אותו חובט אותן, כמו ערבה מרופטת אחרי לילה מיוזע ודומע, יורה אותן בצרורות ארוכים כמו בקרב האבוד ההוא מול כוחות הרוע הרבים וחסרי הפנים. ללא יד מושטת לעזרה מאף מקום, בזעקה קורעת לב.
אני שומעת אותו וזו לי כבר הפעם הרביעית ברצף ובכל פעם, כמו עגבניות רקובות, המילים העתיקות האלו מתפוצצות על קירות ליבי אחת אחת ואני פשוט לא מבינה.
כמו פריחת שקדיות
אבא, באמת שלא, לא נראה לי שאפשר להבין. לתת לדברים שקרו וקורים לנו כעת, בזמן הזה, כמעט כמו בסיפורי האימה מהימים ההם, את אותם ההסברים כפי שהיינו רגילים להסביר.
אולי בחושך אבא, בשקט הכפוי אחרי שכל הסחות הדעת הלכו לישון, אולי עכשיו זה לא יהיה נורא כל כך לשאול. להניח כאן בחושך הגס והסמיך הזה דברים שאסור לראות, מילים שאסור לומר.
אולי עכשיו, כשזה רק אתה אני והעיפרון שבידי, אולי עכשיו אם אשאל בקול משהו ביננו יפתח וסוף סוף אצליח להרגיש אותך אוחז בי שוב. כפי שאחזת בעבר.
למדתי בחיי להניח לסימני השאלה האלו. גם כשקולם המהדהד הוא כצחוק ולעג עליי ועל חיי, למדתי להבין שאתה הנך שם, ממש שם ביניהם. גנוז וסתום היטב כך שאוכל להרגיש אותך ולהמשיך שלא להבין דבר. אבל אבא, אפילו לי, שאמונתי האיתנה היא מעל לחכמתי ומעל להישג ידיי, אפילו לי סימני השאלה מתחילים לחנוק בגרון.
למה אבא. למה נוכחותך המתגלה בעולם כעת היא כל כך נוקשה. למה, לצד הפריחה השנתית המלבבת שצובעת את הגבעות, הגשמים העזים המנקים את האוויר, למה לצד עולם כמנהגו נוהג ידך הנטויה ממאנת לבוא ולגעת גם בנו. למה ריבונו של עולם, לא נהגת אתנו בחסד וברחמים. הסתרת פניך ונתת, ולעתים זה מרגיש שעודך נותן, רשות למשחית להשחית.
האם אין זכאים אנחנו, מתוקף היותנו בניך, ילדיהם של אבותינו הקדושים, האם לא מצאת בנו ולו זכות אחת כללית, לאומית, נצחית שתמנע ממך להכות בנו מכה אחר מכה מבלי שנצליח לראות את טובך לצדנו?
אני עושה הכול אבא.
אוחזת בכל פיסת אמונה בך בדרכך ובי, שבראת כרצונך. עושה הכול בחיפוש אחריך ובתקווה שגם אתה כמוני מחפש אותי ואותנו בחזרה.
כבר כמעט בוקר עכשיו, עוד שעה נותרה לבואה של הבשורה, זו הקבועה שדבר לא מצליח לעצור כמעט מדי יום. זו המשאירה את החושך של הלילה לזמן ארוך יותר, ארוך מדי.
אני עייפה, הלוואי שיכולתי לישון. הלוואי, כמו פריחת השקדיות מחוץ לחלוני, שגם לי הייתה היכולת להמשיך בשגרת יומי, לא לשאול ולא לתהות. הלוואי, לכשתשקע הסערה, שהייתי יודעת שגם השאלות הקשות, אלו שרק בזעיר אנפין נתתי להן פה דרור, הלוואי שגם הן ישקעו ויהפכו לסיפור עתיק ולא מעניין על הזריחה החשוכה ביותר שהייתה.
אני עוד פה אבא, יודעת שגם אתה, ממש פה לידי. בוכה ומתפלל עלינו יחד עם כל קדושי ישראל לצדך. מחכה כמוני, לשמוע את קולך ברעש גדול ונורא ביד חזקה ובזרוע נטויה למענם, למעננו, למענך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
