ידידיי הליברלים נהגו לזלזל בנוסח האשכנזי לסליחות, המרבה לקונן על פרעות וטבח. גם תפילת "אבינו מלכנו" חטפה לא מעט ביקורת, בגלל תחינות לא רלוונטיות כמו "מנע מגפה מנחלתך", "הפר עצת אויבינו", ובנוסח האשכנזי גם תחינות למען "טבוחים על ייחודך" ו"נקמת דם עבדיך השפוך". הרי ההיסטוריון הנודע יובל נח הררי כתב ב־2015 שבמאה ה־21 נפטרה האנושות מאימת המגפות והמלחמות; אם כך, למה צריך להמשיך עם התפילות הנושנות הללו? והנה, כרגיל, הנוסח העתיק התגלה לאסוננו כנוסח הכי אקטואלי שאפשר לדמיין.
יש לנו אובססיה לחידושים, שנובעת מתפיסה משובשת של היחס בין העבר לעתיד. הטכנולוגיה מתקדמת אבל טבע האדם אינו משתנה. אפילו בתחום הצבאי המצומצם, הכישלון הנורא של צה"ל בשמיני עצרת היה קשור גם בהתמכרות לטכנולוגיה חדישה, על חשבון היסודות הנצחיים של המקצוע הצבאי. האלוף יצחק בריק התריע מזמן שצה"ל הזניח את התשתית הוותיקה של כוח צבאי: הרבה חיילים, הרבה נשק, הרבה אימונים, כוננות דרוכה. ד"ר רן ברץ נהג להתריע על כך בעיתון הזה. בעשורים האחרונים בנו לנו הרמטכ"לים "צבא קטן וחכם". כואב להודות שברגע האמת היה לגיון רומאי ממוצע – עם כלי הנשק הפרימיטיביים שלו ודריכותו הקטלנית – מועיל לתושבי ניר־עוז הרבה יותר ממה שהועיל להם הצבא הקטן והחדשני שלנו.
אם לחזור לתחום הרוח, אותם אנשים שלפני הקורונה הרהרו בשינוי התפילות המתריעות כנגד מגפות, הצהירו לעיתים בזמן הקורונה על הצורך בשינוי הרבה יותר דרמטי. מכמה אנשים שמעתי בזמן המגפה שבתי הכנסת כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. אחרי שאנשים התרגלו להתפלל בחצרות, באווירה נינוחה ומשפחתית, בלי הפרדה נוקשה בין גברים לנשים, הם כבר לא יסכימו לחזור לבית הכנסת המסורתי. בפועל, כמעט כל הקהילות חזרו להתפלל בדיוק כמו קודם. למה? משום שבית הכנסת התעצב במשך אלפי שנים מתוך היענות לדרישות ההלכה, לאופי התפילה היהודית ולטבע האדם. כל אלו לא התחלפו בשנתיים של מגפה, ולכן גם בית הכנסת לא עבר מהפכה.
כואב להודות שברגע האמת היה לגיון רומאי ממוצע מועיל לתושבי ניר–עוז הרבה יותר ממה שהועיל להם הצבא הקטן והחדשני שלנו
לפני כמה שנים שמעתי מפוליטיקאית דתייה שחייבים לשנות את הלכות גיור, כי מעולם בהיסטוריה היהודית לא עמדנו בפני עלייה גדולה שמרובים בה נישואי התערובת, שנעשו בנסיבות קשות. מעולם לא? זה נכון רק אם מתעלמים מספר עזרא, שמספר על מציאות דומה מאוד וגם מתווה דרך להתמודד איתה. ולא על ידי מחיקת ההלכה.
לפני שנה כתב הרב עדו פכטר שצריך לשנות את הלכות סוכה הישנות כי הן לא מתאימות למציאות החדשה: סגנון הבנייה של ימינו אינו מותיר מקום לסוכה כשרה בכל דירה, ולכן צריך אולי להכשיר גם סוכה שנבנית מתחת לגג של השכנים. כוונתו ודאי לטובה אך מוטב היה ללמוד מההתמודדות של יהודי ניו־יורק, שכבר מאה שנים לפחות מתמודדים עם מציאות כזו. וטוב עוד יותר היה לחזור עוד אחורה בתולדותינו, למשל – לקהיר שלפני כאלף שנים. פרופ' שלמה דב גויטיין, החוקר הדגול של הגניזה הקהירית, הראה שכבר אז צורת הבנייה לא אפשרה ליהודי מצרים לבנות סוכות פרטיות בכל בית. מה היה הפתרון של אבותינו הקדומים? הם לא ביטלו את הלכות סוכה אלא בנו סוכה ציבורית גדולה בבית הכנסת.
ידידי המשורר העדין הרב אלחנן ניר כתב שיר יפה על הצורך ב"תורה חדשה" בעקבות טבח שמיני עצרת. יש קוראים שמצאו בו – שלא על פי כוונת המשורר – קריאה להתנער מתורתנו הישנה, כאילו אין בה המשאבים הרוחניים הנחוצים לנו היום. אני חושב שההפך הגמור נכון במקרה הזה: אנחנו צריכים לחזור למשאבים הנושנים שנמצאו תמיד בתורתנו הנצחית, ושאנחנו זלזלנו בהם. קינות, ניתוח של רשעות אויבינו, תחינות לנוכח טבח, עיונים עמוקים בעקבות אסון – כאלו נמצא בכל פינה בתורתנו ובתפילותינו. חבל שבשנים קודמות לא העמקנו בהם והתמכרנו לאופטימיות שטחית.
אכן, לעיתים נחוצים צירופים חדשים של יסודות ישנים. כך עשו לוחמי יום הכיפורים, שבעקבות המלחמה שבו לתנ"ך ולארץ התנ"ך והקימו את "גוש אמונים". צירופים חדשים ובריאים מעין אלו צומחים רק מתוך הישגי העבר הנצחיים.
פריצות הדרך של פבלו פיקאסו, אבי הציור המודרני, הגיעו רק אחרי שקנה שליטה גמורה באמנות הרישום הקלאסי. בילדותו הכריח אותו אביו לצייר באופן ריאליסטי מאות פעמים רגל של יונה. בעולם יש מעט מאוד פיקאסואים, והם צומחים מתוך הערצה לעבר, ולא מתוך בוז לו. רוצים להתקדם? הביטו בענווה לאחור. אנחנו צריכים תורה ישנה.
motzash.navon@gmail.com
