השיח הציבורי משכיח לא פעם את משמעותן המקורית של המילים עצמן וצובע אותן פוליטית. כך קרה למילה סבירות. מאז הפכה למונח משפטי – ובעקבותיו לדיון פוליטי על זכות השימוש בו של שופטי בג"ץ כעילה לפסול החלטות שלטוניות – איבדנו את היכולת לראות בה את משמעותה המקורית: מונח שאמור לשמש בראש ובראשונה אנשים מן היישוב בבואם לבחון את עמדות זולתם, ואף את עמדותיהם שלהם. ככזה, מדובר במונח שחשיבותו היא מהמעלה הראשונה, במיוחד כשמדובר ביחס שבין אמצעים ומטרות: האם האמצעים שנבחרו למטרה מסוימת הם סבירים או בלתי מידתיים (עוד מונח שנרמס בהופכו מטיעון ענייני למשפטי) בעליל?
לדוגמה, איך קרה שאנשי ימין הפסיקו להעמיד את מדיניות המחנה שלהם במבחן הסבירות, למשל ביחס לצעדים שנקט נתניהו כדי לשמר את שלטונו. האם זה סביר שמנהיג שהפך להיות – בצדק או שלא בצדק – למכשול המונע ממשלה יציבה, יתעקש להעביר את המדינה חמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים וחצי, במקום לפרוש לביתו בכבוד; האם זה סביר שאותו מנהיג ידחה במשך תקופה ארוכה העברת תקציב בגלל אינטרס פוליטי; האם זה סביר שבתפקידו כראש אופוזיציה הוא יורה לאנשיו להתנגד גם לחוקים חיוניים למדינה כולה, כאלה שהמחנה שלו בעצם תומך בהם תמיכה בלתי מעורערת?
כתמונת ראי, גם מחנה השמאל מתקשה להעמיד במבחן הסבירות את עמדות חלק ממנהיגיו. לדוגמה, האם זה סביר שכתוצאה מהצעת רפורמה משפטית שעוד לא נחקקה תבוא תגובה של סירוב לשרת במילואים ואיומים בפירוק הצבא? האם זה סביר שכדי לחזק באופן אמוציונלי את טיעוני השמאל כנגד הימין, יוצג מחנה שלם בחברה הישראלית – מחנה הציונות הדתית – כמחנה משיחי, פשיסטי ואף נאצי?
אפשר להרחיב את מבחן הסבירות גם לגבי עמדות החוצות ימין ושמאל, שאפיינו את כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. לדוגמה, האם זה סביר שכדי להימנע מעימותים קטנים בעודם באיבם, תאפשר ישראל לאויביה להתעצם ולהגיע לעימות במצב קשה הרבה יותר; האם זה סביר שכל ממשלות ישראל נמנעו מהתמודדות עם איום האלימות בחברה הערבית בעודו קטן יחסית, בשם אותה תפיסה שרק מבקשת שקט, ו"לעבור את הקדנציה בשלום"; האם זה סביר שכדי לקיים קואליציות שונות השלמנו כולנו עם הגדלת התקצוב למגזר שכמעט ואינו שותף בנטל הביטחוני ובנטל הכלכלי; האם זה סביר שלשם קיומן של אותן קואליציות אפשרנו לכל איש ימין להקים מאחז במקום הנראה לו, ולגרור בעקבותיו את משאבי המדינה ואת הצורך באבטחת המקום; האם זה סביר שאנחנו פוטרים את עצמנו במשך שנים ארוכות מהתמודדות אסטרטגית עם השאלה הפלסטינית, התמודדות שתביא בחשבון הן את עצם קיומם של מיליוני פלסטינים נטולי אזרחות בשטח הנתון לשליטתנו, והן את העובדה ששוב ושוב רבים מדי מהם משדרים שחיסולנו חשוב להם הרבה יותר מהבטחת עתידם שלהם?
את כל השאלות האלה אפשר לסכם בשאלה אחת גדולה: האם זה סביר שהיינו מוכנים לסכן את עתידנו, אולי אף להפקיר אותו, בגלל חוסר נכונות להתמודד עם בעיות כשהן קטנות יחסית, ובכך להבטיח את הפיכתן לגדולות וקשות הרבה יותר? על רקע זה אפשר גם להעלות את השאלה האם החלטת בג"ץ השבוע בעניין עילת הסבירות – במיוחד בעיתוי הכאוטי שבו ניתנה – הייתה כשלעצמה החלטה סבירה? אם שופטי בג"ץ תובעים לעצמם את הזכות לבחון את המערכת הפוליטית במבחן שאיננו משפטי טהור אלא מבחן ציבורי, האם לא היה ראוי שיעמידו קודם כול את עצמם במבחן הזה?
יש שיאמרו שדווקא משום שמבחן הסבירות הפסיק להתקיים בשיח הציבורי, התנדבו שופטי בג"ץ לקחת על עצמם את קיומו. יש שיאמרו שהכרונולוגיה הפוכה: משום ששופטי בג"ץ הפכו את הסבירות למבחן משפטי, נמנע השיח הציבורי מלעסוק בו. והאמת היא כנראה שיש כאן עוד מקרה של ביצה ותרנגולת, שבו קשה להבחין מי התחיל. הדבר החשוב, המכריע והדחוף הוא להחליט: לא עוד. לעולם לא נאפשר עוד למנהיגינו, ולעולם לא נאפשר עוד לעצמנו, להתעלם מבעיות ארוכות טווח בשם אינטרסים קצרי מועד.
