בשבוע שעבר חגגנו חמישה חודשי נישואין. מכירים את זה שבשנה הראשונה של התינוק עוד סופרים כל חודש? אז ככה בשנות זוגיות – בשנה הראשונה סופרים כל חודש שעבר מהחתונה ומהחיים החדשים שיצרנו יחד. חמישה חודשים בברוטו כמו שאני אומרת, בנטו, נתקענו איפשהו אחרי חודשיים כשהוא יצא למלחמה. ברור שגם עכשיו הזוגיות גדלה ומתפתחת אבל אנחנו בלימוד שונה, פרק אחר של חיים. "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח", נכתב, אבל במלחמה הזו כולם, כולל כולם יצאו להילחם, וגם אנחנו – הנשואות הטריות – יחד איתם. כל התוכניות, החלומות, המחשבות על החיים אחרי החתונה הונחו בצד כשהוא יצא במוצאי שמחת תורה למילואים, עם ציוד מינימלי, אפילו בלי מדים שעוד לא העביר מבית ההורים.
עד לפני רגע הייתי רווקה בדירת שותפות באחת משכונות ירושלים, לא היה גבול לשמחה שלי ושל הסביבה כשהפרק הזה בחיים שלי הסתיים, נישאתי ועברתי יחד עם אישי הטרי לשכונה אחרת בעיר הקודש. עם יציאתו למלחמה ניצבה בפניי המציאות החדשה: לבד, בשכונה שונה, בין קהילות של משפחות שאני לא מכירה כשעוד לא עיכלתי את היחד ואת כיסוי הראש שעל ראשי.
מיד אחרי שהתחילה המלחמה החלו המון יוזמות קהילתיות, עזרה ונתינת מעטפת למשפחות המגויסים, אבל מה עושה אחת כמוני שלא מכירה כמעט אף אחד במקום מגוריה החדש, ומה עושה מי שחזרה להורים וגם שם לא מכירים בה כאשת חייל ולא רואים את גבורתה? היינו לגמרי שקופות במציאות הזו. גם אני ברחתי לתקופה קצרה לבית ההורים, ואז חזרתי להכיר את הבית שבמידה מסוימת הפך להיות רק שלי. באחד האפטרים כשבעלי חזר הביתה התרוצצתי סביבו עד שהתעייפתי ולרגע נפלט לי משפט: "בעצם זה גם הבית שלך, אתה מכיר אותו, אני לא צריכה לארח אותך". ההבנה הזו, שהוא לא אורח אלא שאנחנו יחד בבית שלנו פתאום נפלה עליי.
ברוך השם אחרי מספר שבועות הצלחתי להתחבר לקבוצת הוואטסאפ של נשות המילואימניקים בשכונה שאני גרה בה, ואין מה לומר – העזרה וההתגייסות מדהימות, באמת אין מילים, אבל מטבע הדברים רוב העזרה היא לילדים ולאמהות, ואני לא נמנית בקטגוריה עדיין. האתגר שאיתו אנחנו מתמודדות הוא הזוגיות הצעירה, הלא מבוססת דיה עדיין, הנלמדת. אנחנו בשלבים הראשונים של בניית היסודות, ומקווים שיהיו יציבים למרות המרחק הגדול שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן. עוד לא ממש התרגלנו לכך שהפכנו לזוג, וכבר שוב הלבד כאן. הכאב והבדידות של הרווקות עוד צרובים לי בנשמה, חלמתי איך לאט־לאט אשיל מעליי את העור הישן וארקום שכבת חיים חדשה של בית, זוגיות ומשפחה. אני יודעת שכל הדברים עוד יגיעו, שהם כבר פה, רק בצורה אחרת ממה שחשבתי ודמיינתי.
אחת ההקלות הגדולות אחרי החתונה הייתה שסוף־סוף אחרי שנים של לבד אני לא צריכה לחפש היכן להיות בשבת, נכון שגם בנישואין יש ויכוחים אם להיות אצל ההורים שלו או שלי או להישאר בבית, אבל הידיעה שאנחנו יחד ובכל מצב נהיה יחד היא כדור הרגעה. נדהמתי כמה אוויר זה הכניס לי לגוף בחודשיים הראשונים של הזוגיות שלנו ואיך פתאום שבת היא דבר נעים ולא מאיים ומרחיק כמו ברווקות. ועכשיו, חזרה המועקה המוכרת של יום חמישי. כל שבוע מחדש כשהוא סוגר שם עוד שבת אני שוב בחיפוש, בטלטול, בגעגוע לפמוטים החדשים שרק קנינו, לקידוש שלו שהתחלתי להכיר ולתחושת הביטחון של הביחד הטרי שלנו.
המון מחשבות ושאלות יש על העתיד, איך נחזור לחיות יחד כזוג בשגרת החיים כשהוא ישוב? איך נבנה ונגדל מתוך המציאות הזו? איזו מין שנה ראשונה זו כשהלב נתון בפחד ובחשש על בן הזוג שהלך למלחמה? ואיך אפשר לגשר על העולמות המקבילים ועל החוויות השונות שאנחנו חווים בחודשי המילואים הארוכים האלו?
במלחמת חובה אפילו חתן יוצא מחופתו, וכך גם אנחנו, נשות המילואימניקים הטריות, יצאנו למלחמה רגע אחרי החופה המרגשת, השארנו את שק החלומות הגדולים רגע בצד והתגייסנו להיות עורף חזק ולעמוד מאחוריהם בגבורה בזמן שהם שומרים ומגינים ונלחמים עבור עם ישראל, ואין זכות גדולה מזו. אנחנו כאן לבד אבל יודעות שזכינו לשלוח את האיש האהוב עלינו למלחמה חשובה זו, ומחכות ליום שאחרי, לבית שעוד יתמלא, ללב שיחזור לפעום בקצב רגיל ולהתכרבלות על הספה הקטנה שלא מזמן בחרנו.
