היא הייתה אם ככל האמהות. משתבצת אחרונה לרשימת כיבוד בגוגל דוקס ונתקעת עם העוגה. שולחת ילדים עם נורופן לגן ובטוחה שהגננות לא מריחות. בעלת חיבה משונה לג'ל אורנים. שותה ללא סוכר, ללא קפאין, ללא גלוטן, ללא חיים. עד 7 באוקטובר, היא ובעלה טיפחו בורגנות שקטה ומקרטעת כמו זו של כל בני גילם אחרי משבר אמצע החיים. ואז לקחו אותו לעזה.
היא לא ראתה את זה מגיע. למה שתראה? מאז צוק איתן איש לא נזקק לשירותיו. ולפתע הוא לא זמין לה ימים ושבועות. חוזר הביתה עם שק מלא גרביים סרוחות. והיא לבד עם ארבעה ילדים וארבעים צלחות בכיור. כל כך עייפה מלשטוף שכבר לא נשמע לה בלתי הגיוני להגיש ארוחת ערב בצלחת של המיקרוגל. אולי בגלל זה קצת הופתעתי לראות אותה מהלכת איתו בערב צונן בשבילי היישוב. כלבלב קטן, פנים עכבריות, מבט ממזרי של "אני הטעות הכי גדולה שיכולת לעשות".
שפשפתי את עיניי. הגם את אחותי, נפלת לכלב? את יוצאת עכשיו לטיולים? אוספת גללים? עד לפני חודש היית חושבת פעמיים אם לקום מהספה לשלט. "תצחקי, אבל זה מגיע לי", ענתה בקול מובס, "אין לי מושג איך זה קרה. מצד שני – גם אין לי מושג איך נכנסתי להיריון רביעי".
לא מדובר בנפילה חד־פעמית. מדובר, ובכן, בדוגיבום. בתוך שבוע התמלאה השכונה שלנו בשיירת כלבים עליזה. חלק הגדילו לעשות ואפילו הביאו כלבים שניים! ככה זה בשכונה שכולם כבר חצו בה את גיל ארבעים – במקום ילדים, מביאים כלבים.
הגורמים לתופעה נעים בין מבחר סיבות לא רציונליות. אבל שום דבר לא הגיוני כרגע, אז מה יש להתפלא על מי שהדרך שלהן להתמודד עם הקושי היא להעמיס עוד אתגרים?
אפשר בקלות לתת בהן סימנים, סיפרה לי המאמצת החדשה. יש את אלה שלא רצו להיות מחויבות עד הסוף והלכו על כלב מהעוטף – מהלך שגורם לך גם להרגיש מאמה תרזה וגם משאיר לך את האופציה להשיבו לבעליו החוקיים כשלילדים יימאס.
יש את אלה אלה שרואות בו תחליף לבעל. בימים קרירים אלה, כשהמילואימניק שלצידך סוגר כבר שוטף פלוס תשעים ומי יודע מתי ישוחרר הביתה לצלילי "גם בשעות" עם שפם מעקצץ, הדבר היחיד שחוקי להתנחם בו הוא יצור פרוותי ורך (הערה שהתבקשתי למסור מאשת מגויס: חלאס עם ההפתעות, הן רוצות לדעת. ההפתעה הכי טובה שאתה יכול להעניק לה זו הידיעה שאתה בדרך).
יש את הרוב המכריע, להלן האמהות שמפצות את ילדיהן על יותר מדי שבועות חד־הוריים ונענות לכל בקשה שעד היום סירבו אליה בתוקף. וישנו הז'אנר הלא מוסבר – אלו שברגע שהעניינים קצת באים על מקומם חייבות להפר את האידיליה עם הרפתקה חדשה שתביא להן את הסעיף.
וישנו, כנראה, גם התת מודע החברתי. סופר המסעות אדוארד הוגלנד אמר פעם "אל תאמנו את הכלב שלכם להפוך לחצי בן אדם, הפכו את עצמכם לחצי כלבים". יש מי שיבחר לפרש את המשפט כהמלצה לבני אדם להיות ולו חצי נאמנים כפי שכלבים יודעים להיות. אז אולי בכלל יש פה חתירה לתחושת נאמנות בתקופה שבה האמון במערכות נסדק עד היסוד. אחרי שכולם כל כך הכזיבו אותנו – מה נשאר לנו אם לא לבטוח בכלבים?
איך שלא יהיה, מיטב שכניי הנעימים נגררים כעת אחרי רצועות דקיקות, מוקפים בכלבים קטנים ואכזבות גדולות (אלליי, המוכר מחנות החיות הצליח למכור להם את כל הגאדג'טים, זה כמו הורים לילד ראשון בשילב, אפשר לדחוף להם הכול!).
ככה זה בשכונות בורגניות – הכול מגיע בגלים. לפני עשר שנים כולם עשו את המטבח שלהם אצל אותו נגר מקריית־יערים, אחר כך כולם קנו את אותו שעון ריצה של גרמין, וגם עכשיו הכלבים הגיעו מאותה המלטה שפורסמה באותה קבוצת חברים.
וכמו הגלים, כך הגללים. וכמו הגללים, כך הגלים. אנחנו מתנפצים יחד אל המזח של החיים, עוברים יחד שמחות, מנחמים יחד אבלים, מאמצים יחד כלבים. ויום אחד עוד יבואו ימים ונהיה באים בימים, המלחמה תסתיים, יהיו לנו נכדים. וכולנו נשב יחד בדיור מוגן מול הרי המדבר – ונוציא מהכיס את אותו הדגם של אותו מד סוכר.
