זרח ורהפטיג היה פוליטיקאי דתי ותיק. בזמן השואה הוא הציל אלפי יהודים, אך בצניעותו לא סיפר על כך כמעט לאיש. היו שזלזלו בו, בגלל גילו ושמו הגלותי. אלופי המטכ"ל היהירים היו מכנים את שרי הממשלה "הוורהפטיגים". אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר השר יצחק רפאל: "אילו ורהפטיג הגלותי והחששן היה שר הביטחון, לא היה מתרחש מחדל יום הכיפורים. אם הוא היה מקבל התרעה על גיוס הצבא המצרי, הוא לא היה אומר שזה תרגיל". אולי זה הלקח שהיינו צריכים ללמוד אז, ושאנחנו שוב צריכים ללמוד היום: להיות קצת יותר גלותיים וחששנים.
המושג "קונספציה" מלווה אותנו מאז מלחמת יום הכיפורים, ומכאן ההגייה שלו בסגנון רוסי, ברוח הימים ההם (היום היו אומרים "קונספט"). אחד מלוחמי מלחמת יום הכיפורים הוכיח אותי באחרונה: אני כתבתי שאנחנו מדברים יותר מדי על המלחמה ההיא, והפתעת שמיני עצרת לימדה שההפך הוא הנכון. יכול להיות שהוא צודק; הרי לו העליתי על דעתי שטבח כזה אפשרי, ודאי הייתי צועק ללא הפסק מעל כל במה עד כמה צריך להיזהר שוב מקונספציות בדרום. אבל אינני בטוח שמה שהיה חסר לנו הוא עוד כתבות על החווה הסינית. הרי כל חייל בצה"ל שמע בשנה האחרונה הרצאה על לקחי המלחמה, לרגל יובל החמישים, וכל קצין במודיעין שמע עשר הרצאות כאלו – ומה זה עזר לנו? אומנם הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה אמר שמי שלא לומד את ההיסטוריה נידון לחזור עליה, אך צדק ממנו כנראה ההיסטוריון לידל הארט, שאמר שהדבר היחיד שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה הוא שאף אחד לא לומד מן ההיסטוריה.
איך בכל זאת נבטיח שהזוועה הזו לא תחזור בפעם השלישית? אני נבוך בשאלה הזו. מן הסתם אחרי המלחמה נדיח – בצדק – את בכירי הממשלה והצבא. מן הסתם ננסה גם לתקן – בצדק – את החולשות המוסדיות של חיל המודיעין. אך את שני אלו עשינו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. אמ"ן אפילו הקים אז גוף מיוחד, "מחלקת הבקרה", שתפקידו להיות "איפכא מסתברא" – לחפש מתחת לאדמה נימוקים כנגד הקונספציה הרווחת. ומה זה הועיל? אריאל כהנא מ"ישראל היום" חשף שלפני שנה הכריז ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליווה, שבדרום יהיה שקט בחמש השנים הקרובות, ושהוא מוטרד יותר דווקא ממשבר האקלים. למה אף אחד לא אִתגר את ההכרזה הפרוגרסיבית הזחוחה הזו?
אולי הדרך הקצרה ביותר לתיקון היא גם זו הארוכה: דרך החינוך. אין לנו ברירה אלא לתקן את הנטייה שלנו, הישראלים, לביטחון עצמי מופרז. בסוף המאה ה־20 החלו חוקרים לטעון שחיזוק הביטחון העצמי של התלמידים יעלה את הישגיהם. ב־1986 אפילו נחקק בקליפורניה "חוק הביטחון העצמי", שהקים כוח משימה ממשלתי רשמי למטרה זו. אך בעשורים האחרונים גילו חוקרים שאין קשר סיבתי מוכח בין ביטחון עצמי לבין הישגים בבית הספר. קל לטעות בזה, כי בעלי ביטחון עצמי נוטים להגזים בתיאור הישגיהם, אבל בשביל להצליח בלימודים צריך בעיקר ללמוד.
מבחנים בינלאומיים מגלים שההישגים של תלמידי ישראל נמוכים למדי, מלבד בתחום אחד: בביטחון עצמי אנחנו המובילים בעולם. לאור הנתונים, קשה להבין על מה מבוסס הביטחון העצמי הזה. החוצפה הצברית היהירה מותגה מחדש בשנים האחרונות כאחראית לשגשוג ההזנקים בהייטק, אך לא באמת השתנתה הרבה. כדאי לזכור שלניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים הובילו אותנו ראש ממשלה הססן ומגמגם ורמטכ"ל שמרוב חשש קיבל התמוטטות עצבים. משה דיין היהיר הצטרף רק ברגע האחרון, חטף את התהילה והוביל אותנו למחדל יום הכיפורים.
תנו לנו עוד פחדנים: "אשרי אדם מפחד תמיד". איננו צריכים פחד משתק, כעין זה שבאגדות החורבן ייחסו חז"ל לרבי זכריה בן אבקולס, אך נחוץ לנו חשש בריא ומעורר. אבותינו החכמים למדו מניסיונם בגולה שאנחנו מוקפים בגויים רשעים, שרוצים להרוג אותנו, ושאיננו מסוגלים לחזות מתי יתפרצו. לא יזיק לחנך את ילדינו ואת עצמנו לקצת יותר חשש גלותי בריא, ולקצת פחות ביטחון עצמי שחצני. הגיע הזמן למחוק מהלקסיקון שלנו אמרות כמו "נכון, לא נכון – חרטט בביטחון".
האם אין זה רחפני מדי לחשוב שהחינוך משפיע על המלחמות? הדוכס מוולינגטון, המצביא האנגלי שניצח את נפוליאון, הכריז פעם: "את הקרב בווטרלו ניצחנו במגרשי המשחקים של בית הספר איטון" – כלומר, בזכות החינוך הבריטי. במקרה הישראלי, ייתכן שאת קרבות שמיני עצרת הפסדנו בגלל סדנאות ההעצמה ושיעורי ההתעצמות. אבל אולי אני טועה.
