לפני כחודש, באחת העליות הקבועות להר, פגשתי קצינה מוכרת ומוערכת ממחוז ירושלים, שמכירה היטב את נושא הר הבית. נקודת הזמן, כידוע, בעיצומה של אחת המלחמות הנוראות שעברנו. מדי יום נודע על נרצחים חדשים, על שבויים ונעדרים, ואת הלילה הקודם בילינו בניחומי אבלים והדמעות טריות. עמדנו כמה נשים בכותל, רגע לפני העלייה ושאלנו אותה שאלת תם: מתי יחזירו את גלאי המתכות לכל שערי הר הבית, כלומר גם לערבים?
עד כה רק היהודים זוכים לבדיקה קפדנית, חפציהם עוברים שיקוף ולא פעם מוּצאים החוצה, והערבים נכנסים בכל השערים ללא בדיקה או מעקב. מתי נוכל אנחנו, העולים והעולות, להרגיש בטוחים שהם לא ממלכדים את ההר ויוצרים בו מחסן תחמושת אינסופי לצורך הלוחמה בירושלים?
מתי יבינו שם למעלה שגם ירושלים והר הבית בסכנה? הרי המלחמה נקראה בידי המרצחים "מבול אל־אקצה". מדוע אנו מתעלמים מהמשמעות של המקום הזה בקרב האויב?
בין דיבור לחיוך שמענו את תשובתה הקשה של הקצינה: "כדאי שתירגעו, ערביי ירושלים הם אחרים. כאן זה לא עזה". והנה אתמול פיגוע נורא שבו נרצחו שלושה בכניסה לירושלים, בידי ערביי מזרח העיר, ומי יודע אם זו לא רק ההתחלה.
זו תזכורת לכך שאין הבדל מהותי בין הערבים שבינינו לבין אלו שפשטו על קיבוצי העוטף בשמחת תורה. נקווה שגם המשטרה ושאר הרשויות יבינו זאת בהקדם.
