זוהי שעה גורלית. הלב נקרע ושותת דם. כואב לי לכתוב את הדברים הבאים אבל אין ביכולתי לשתוק. מלחמה כופה עלינו החלטות קשות ואכזריות. החלטות שלא היינו צריכים לקבל. החלטות שמטמאות את הנפש. החלטות שזה שהן מובאות לפתחנו זה חלק מרכזי בחילול הביטחון שלנו. כל זה קרה בגלל המחדל האיום של השבת השחורה. אבל אנחנו כאן, בתוך האירוע, והחלטות צריכות להתקבל – ואין ביכולתי לשתוק.
המשמעות של העסקה, אם פרטיה נכונים, היא הפקרה מוחלטת של חובותיה של המדינה כלפי האזרחים ובגידה במוסר הלאומי.
ראשית: עסקה על חלק מהחטופים משמעה שימור, ואף החרפה, של המשבר, והגדלת המינוף של האויב. זו תהיה דה-מורליזציה שתציב טריז בלב החברה הישראלית בין אלו שיידחפו לעוד ועוד עסקאות תמורת עוד ועוד הפסקות אש, לבין החולקים עליהם. החברה הישראלית כולה תובל לתוך גדרות השחיטה של הלוחמה הפסיכולוגית של האויב. גם במישור הבינלאומי – איזו הצדקה תהיה להמשך המלחמה אם יש את "מתווה השחרור" שניתן להאריך ולהאריך ולהאריך וה"נשים והילדים" יחזרו (ברובם).
שנית: לאויב שלנו יש שלושה ערכים מכוננים – אלוהים, אדמה ואסירים. באלוהים קשה להילחם, במיוחד כשהוא לא שלנו. הממשלה הזו לא כשירה תודעתית (או בינלאומית) לתפוס אדמה. לכן הקלף היחיד שנותר בפוקר הזה הוא השמדה של האויב ושליטה באסירים.
שחרור אסירים מהווה פרס שהופך את כל ההקרבה של האויב עד כה לג'יהאד מקודש, מוצדק ומשתלם. הם לא סופרים הרוגים, והבטון לא יקר בעיניהם. הם הביאו על עצמם תהילה אסלאמית בשפיכת דם יהודי בהיקפים חסרי תקדים, וגם קיבלו את הדובדבן שבקצפת – שחרורם של אסירים. האויב ישיג תהילת עולם. אלף שנים קדימה ילדים מוסלמים ישננו את שמו של סינוואר. וישירו "בארי בארי יא יאהוד – ג'ייש מוחמד סופ יעוד".
שלישית: ישראל תאבד כל לגיטימציה בינלאומית למסרים שלה. מדובר בנאצים? דאעש? מצחיק, אז איך מנהלים איתם מו"מ ובולמים את המערכה? הנה הראיה שניתן לעבוד איתם ושזה עוד סכסוך ישראלי-פלסטיני רגיל.
רביעית: ממשלת ישראל תגזור על עצמה תבוסה. לא בגלל שאני אמרתי כך, אלא בגלל שהם הגדירו את מטרות המלחמה כהשמדת האויב והשבת כל החטופים. האויב לא יושמד ובדרך הזאת לעולם לא יחזרו כל החטופים. חייבים להבין שהמשמעות של עסקה כזו תהיה התגלגלות לסוף המלחמה תוך הארכה אחר הארכה של הפוגות.
חמישית: איתות לאויב שאנחנו עייפים. לא אכביר במילים כמה שזו טעות איומה.
שישית: זה לא מקרי שהאויב מבקש עלטה מודיעינית בדמות השבתה בת שש שעות יומיות של גיחות אוויריות מודיעיניות. המטרה היא צבאית. האויב יוכל לשנע את הכוחות המותשים מהמנהרות, וכן לבצע שינוי במערך הכוחות כך שיהיה מוכן מחדש לתקוף ו"לעקוץ". הכנסת הדלק גם היא חלק מרכזי בעניין הזה.
שביעית: כולם מבינים שאנחנו נשלם את התמורה בחיילים שייהרגו – או בהפרה של הפסקת האש לקראת סופה (כפי שקרה בעבר) או בעקבות ההתארגנות מחדש של האויב. כולם מבינים זאת. האם ממשלת ישראל מוכנה להסתכל בעיניים של ההורים בישראל ולהסביר להם את האמת הפשוטה הזו? ומה לגבי מי שיירצח על ידי המשוחררים ליו"ש? האם זו לא הפרת אמונים במובן העמוק ביותר של הממשלה?
שמינית: ממשלת ישראל היא כמו נרקומן שכל ערב מבטיח לעצמו שמחר יהיה אחרת. ממחר הוא מתאפס. שוב ושוב נופלים לאותה התמכרות. התמכרות להקלה הרגעית במקום להתמודד עם הכאב – למען העתיד, למען החיים, למען מי שאנחנו יכולים להיות. שוב ישראל נכנעת.
תשיעית: הווקטור של העסקה מסתיים בתוצאה עגומה – הצפון יופקר והדרום יופקר. אני לא בטוח שכולם מפנימים שאנחנו בנקודה בזמן שבה המפעל הציוני כולו עומד למבחן. אם ההנהגה לא תתעלה לגודל השעה, אנחנו נראה התפוררות חברתית, ניכור, יאוש וירידה מהארץ. הסיפור הוא לא סינואר, לא נסראללה ולא איראן. הסיפור הוא האם אנחנו יודנשטאט או מדינת היהודים. אנחנו ברגע בעלילה שבו הגיבור צריך להחליט האם הוא מתפתח. התוצאות של בחירה שגויה הן טראגיות.
עשירית: המחנאות הפוליטית השחיתה את החיים הציבוריים במדינת ישראל. יש דברים רבים (מאוד) בהם הימין צדק. לדוגמה – בזיהוי אופיו של האויב ובזיהוי הסכנות של דיפלומטיה נאיבית. ויש דברים רבים שבהם השמאל צדק, כמו הרמה המקצועית הנמוכה של רבים מנבחרי הימין, הפקרת שירותים חברתיים חשובים, וכן התעלמות שיטתית מהבעייתיות של המדיניות מול המגזר החרדי רק כי זה נוח מחנאית.
אבל הכל הוגדר כטוב/רע לפי השאלה מי יוזם אותו. וזה לפעמים משתנה מיום ליום. ממש כמו בקומוניזם ובעיתון הפראבדה. כעת לכל מחנה יש את הפראבדה שלו. קשה כבר לנהל דיון בסיסי באקלים הזה.
כל זה צריך לזוז הצדה. אנחנו באחד האתגרים הגדולים ביותר של העם היהודי לדורותיו. כיוונם של המפעל הציוני, של חירות היהודים ושל ההיסטוריה של עמנו יוכרע כאן. לא על העסקה לבדה, כמובן, אלא על המלחמה הזו. לא עוצרים מלחמה באמצע. בלימת המערכה תהיה הניצחון הכי גדול של סינוואר.
עסקה, אם עושים, עושים ללא תמורה צבאית במונחי המערכה ועושים אותה על כולם. כולל כולם. לא משאירים אף אחד מאחור ולא משאירים לאויב מינוף. הגיעה השעה להשמיד את האויב. למען עתידנו כאן, למען ילדינו, למען עמנו.
לא נשוב עד כלותם.
