בשעת בוקר מוקדמת, ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה, ראיתי את אחד מעוקביי המבוגרים משתף בפייסבוק תמונה עם חייל שזוף־עור מחזיק בידו תאומים שהציל מהתופת. באמת תמונה מרגשת. כלומר – חוץ מהעובדה שמדובר בפייק של תוכנת AI ושלחייל היו שלוש ידיים.
כמה שעות לאחר מכן עוד עוקבים מבוגרים החלו לשתף את התמונה, וגם איזו דודה רחוקה. ופתאום מצאתי את עצמי חושבת על כל האנשים האלה; האנשים המבוגרים שהם הורינו, שעוד לא סיימו ללמוד איך מחברים את הסלולרי לבלוטות' של הרכב וכבר נזרקו לעולם השקר של הבינה המלאכותית והם אבודים בתוכו. לא יודעים לזהות פייק. נשרכים אחר הטרלות בווטסאפ. מעבירים מסרוני שרשרת בתמימותם המתוקה. ולפתע עלה על דל שפתיי חיוך קל. מיד כבשתי אותו. מסביבי זורמות ידיעות על טבח, מה חיוך עכשיו? אסור שמשהו יצחיק אותי.
כמה ימים אחר כך ראיתי שניים מהשכנים שלי עומדים בשער, עם האפוד והנשק המקוצר והקסדה קצת עקומה על הראש ולא יכולתי. הם נראו כאילו יצאו מתוך סרט של הפלמ"ח. תכף יתחילו לכנות אחד את השני "אמציה". וחשבתי שצריך לכתוב משהו על כל הבעלים המכריסים שקיבלו הזדמנות להגדיר מחדש את הגבריות במחתרת המקומית, הלוא היא כיתת הכוננות, אחרי יותר מדי שנים של איסוף ילדים וספונג'ה. ושוב כבשתי את החיוך השובב, כי שקט, יורים.
היה זה ב־29 בספטמבר 2001, כאשר התוכנית סאטרדיי נייט לייב שבה מפגרה והשיקה שידור ראשון אחרי אסון התאומים. רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו־יורק דאז, ולורן מייקלס, המפיק האגדי של התוכנית, הופיעו על המסך. "האם אפשר שוב להצחיק?" שאל מייקלס. "למה להתחיל עכשיו?" השיב ג'וליאני כשהוא כובש חיוך קל. ההומור. כמה הוא נחוץ עכשיו. דווקא עכשיו. מגיע שלב שבו הנפש האנושית מתקשה להכיל כמויות כל כך גדולות של עצב ומשתוקקת לנחמה. אחרי ימים ארוכים של צפייה בסרטוני תופת קפץ לי פתאום העמוד של גיא הוכמן. מגויס, במדים של מילואימניק, על פניו מבצבץ שפם, מסתובב בבסיס ומטריל חיילים. גללתי את כל העמוד שלו. כל יום חזרתי לחפש סרטונים חדשים. רק ככה יכולתי להירדם. כמה ימים לאחר מכן גיסתי ביקשה שאשלח לו הודעה ואשאל אם הוא יכול להכין סרטון ליומולדת של אחיינית שלי, צעירה שהתחתנה רק לפני חודש וכמה ימים לאחר מכן לקחו לה את הבעל למילואים. והיא בלחץ. והוא היחיד שיכול להצחיק אותה עכשיו. יום לאחר מכן קיבלתי ממנו סרטון, שבו הוא מדמיין איך היא ובעלה יגורו בעזה אחרי הניצחון ויהיו להם מלא ילדים בשם עתניאל.
הסטייליסט אייל חדד נדם בימים הראשונים שאחרי הטבח. מי יכול להעלות סרטונים על אופנה כשבחוץ סופרים מתים? אבל כמה ימים לאחר מכן העז והעלה סרטון עם ביקורת אופנה על שרי הליגה הערבית שהתכנסו לדיון בעקבות המצב בעזה. "מה זה הדבר הזה?" הוא אמר, "מהמדד לממ"ד". ואז הגיעה ארץ נהדרת, עם החיקוי הנהדר של שני כהן על נאום התוכחה של המגישה המצרית, והמערכון המצוין על שידורי ה־BBC. וזה היה כמו מים קרים על נפש עייפה. כמו אישור כללי לכל האומה – כן, אפשר קצת לחזור לצחוק.
ואני רוצה לומר משהו עכשיו. אני רוצה לומר שהאנשים האלה, האנשים המיוחדים האלה שמוצאים את הדרך להעלות חיוך גם בימי אסון, שמוכנים לרוץ בין הטיפות של הראוי והמוגזם, בין הקצוות של המעליב ללגיטימי; שלוקחים סיכון עם כל בדיחה וכל פאנץ' ומבינים את תפקידם המכריע בנרטיב המתהווה – האנשים האלה ראויים לפרס משלהם. וצריך להוקיר אותם על האומץ הזה שלהם להצחיק בימים עצובים.
"מעולם לא רצינו להיות המטפלים של אמריקה", אמרה מדלן סמיתברג, מיוצרי הדיילי שואו, על השידורים שאחרי אסון התאומים. "אבל מגישי תוכניות לייט נייט הם אנשים הרבה יותר תבוניים ממה שנהוג לחשוב. הם אנשים אינטליגנטים בהגדרה. להכניס נושאים אקטואליים לתוך קומדיה זה הרבה יותר קשה ממה שנראה. הרגעים האלה שבהם קומיקאי מפסיק לנסות להצחיק את הקהל ומתחיל לדבר איתו פתאום באופן בוגר, עם רגש אמיתי, הם באמת מהדהדים. כי אנשים חושבים, 'א־לוהים אדירים, הוא לא מספר בדיחה עכשיו. הוא מדבר מהלב שלו'".
לחיי האנשים שדואגים לחיוך שלנו גם בימים קשים. לחיי האנשים שלא נותנים לייאוש לכרסם. לחיי כותבי הבדיחות האמיצים, הקומיקאים, ליצני הרשת וכל מי שמחזיק לנו את הראש מעל המים.
rachelm@makorrishon.co.il
