כארבעה שבועות אחרי טבח שמחת תורה, כל ניסיון לתאר אותו במילים אינו יכול לבטא את גודל הזוועה. קשה לדעת מה ילד יום, ואיזו נקודת מפנה היסטורית תתרחש בעקבותיו.
לפני שבוע קראנו בבתי הכנסת על מהלך אלוהי שמתוכנן ארבע מאות שנה מראש, בבחינת "מגיד מראשית אחרית". אברהם נחשף למהלך ארוך הטווח, אך בניו וזרעו אחריו לא ידעו שבכל מהלך ארצי שהם מבצעים הם מקדמים את מימוש התוכנית האלוהית.
אותה תוכנית אלוהית לא התממשה במלואה. ארבע מאות שנות השעבוד של חיזיון הבתרים הצטמצמו למאתיים ועשר שנים בלבד במצרים, וגם בתקופה זו לא בכל השנים סבלו הגולים מעינויי העבדות (סדר עולם ג). מה גרם לשינוי התוכנית האלוהית? נראה שמעשי בני האדם, כפי שמנבא ירמיהו על תוקפן של נבואות פורענות ונחמה:
רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ, וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ (ירמיהו יח).
חטפנו מכה כבדה מנשוא, יותר ממה שהשכל יכול להכיל ומשהנפש יכולה לדמיין. אין בינינו נביא שיוכל להצביע על תפקידה של המכה בתוכנית האלוהית, אבל כן ישנה בידינו מורשת הנביאים שתיארו השכם והערב את כוחו של תיקון בשינוי פני הרעה ואף בהפיכתה לטובה. תחומי התיקון הרובצים לפתחנו רבים מאוד. אם יש סיכוי שהם יהפכו את רעת שמחת תורה לבשורה של נחמה, כולנו נדרשים לחשבון נפש פרטי וציבורי בחיפוש תחומי התיקון.
שורו, הביטו וראו
הביטוי הנשמע ביותר בפי המרואיינים והכותבים השונים מאז הטבח הוא "שבירת הקונספציה" – מונח שהוטבע בדו"ח ועדת אגרנט בעקבות מלחמת יום הכיפורים לפני יובל שנים, ומתייחס לעיוורון בזיהוי כוונות האויב. אלא שיחד עם הקונספציה הזו נשברו הרבה מאוד קונספציות קטנות, שאיימו לפרק את החברה הישראלית ועודדו את האויב האכזר לפגוע בה בהיותה חלשה, פצועה וחבולה.
חשבנו שהחיים המשותפים במדינת ישראל, תוך הכלת צורכי האחר, הגיעו לשבר בלתי ניתן לאיחוי – והתבדינו. לא חלפה שעה מהשמועות על המתחולל בדרום, ומכל חלקי הארץ אנשים עזבו את בתיהם ושעטו אל תוך התופת במסירות נפש הרואית כדי להציל את אחיהם. מקום מושבם של הנצורים, עיסוקם ודעותיהם בימים הקודמים או כל אפיון אחר – לא היו רלוונטיים לשנייה, כי אנשים אחים אנחנו, והמאחד כל־כך רחב יותר מחילוקי הדעות שהפכו לשוליים. בתי עסק שעד כה בעליהם, שפים נודעים, מחו על הצורך להתאימם לסטטוס־קוו, מצאו עצמם מכשירים את מטבחיהם כדי לספק אוכל כשר שיותאם למגוון חיילי המילואים.
חוק הגיוס, שיצר אינסוף משברים קואליציוניים, הולך ומתברר כמיותר למראה מאות חרדים הצובאים על דלתות הבקו"ם ומבקשים לקחת חלק במאמץ המלחמתי. עוד קודם להכשרתם הצבאית, הם נרתמים בהתנדבות למילוי צורכי העורף וממשיכים במסירות במלאכת האיתור, החילוץ, ההצלה, הזיהוי והליקוט של שרידי אנוש. המציאות העגומה של מאות החללים והשחתת גופותיהם האכזרית, חשפה בפני הציבור את חשיבותה של מלאכת הקודש שמתבצעת על ידי ציבור זה כבר עשרות שנים בהתנדבות מלאה.
מה לא נאמר על תופעת הסרבנות ועל האיום הקיומי שלה על שרידותה של מדינת ישראל? כל זה התפוגג נוכח התייצבות פנומנלית של יותר ממאה אחוזים ממצבת הכוח הלוחם בכל יחידות הצבא, תוך גדיעת טיולי חו"ל חלומיים שנרקמו חודשים ארוכים; השקעת סכומי כסף גבוהים כדי לרכוש כרטיסי טיסה ולהגיע כמה שיותר מהר חזרה ליחידות המילואים; ותחינות של מי שנגרעו מיחידות המילואים לשוב אליהן כדי להיות שותפים למאמץ המלחמתי.
החשש משירות נשים ביחידות קרביות והשפעתן השלילית על כשירות הלוחמים הופרך למשמע סיפורי הגבורה הנשיים, ויכולת פיקוד מופתית שגילו בשעת מבחן. החשש מנפילתן בשבי התברר כחשש אמיתי ומצמית, אולם גם קונספציה זו התערערה במציאות שבה האויב האכזר לא בחל בחטיפת אזרחיות תמימות, שחגגו במסיבת ריקודים או ישנו בשלווה בביתן.
הספדים על סוף עידן הציונות המאחדת נישאו משני עברי המתרס, כל מחנה וסיבותיו. אך בשבועות האחרונים אנו חוזים בפניה היפות ביותר של הציונות החיה והנושמת של מדינת ישראל, בדמות מעורבות חברתית וציבורית של כל חלקי האוכלוסייה, רצון עז לשאת בנטל החזית והעורף, ותרומות שנאגרות בפרקי זמן קצרים מעל ומעבר לנדרש. אנשי מחאת קפלן רוקדים זה לצד זה עם נערי התיישבות, לקראת עבודה חקלאית משותפת ביישוב בני־נצרים של מפוני גוש קטיף, לקצב שירת "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה".
מיטוטה של הקונספציה הצבאית חשף את זהותו של האויב המשותף והאמיתי. וברגע שההבנה הזו חלחלה, יתר הקונספציות קרסו כבניין קלפים רעוע, ונגלתה עוצמתה של הערבות ההדדית השורשית, שפגעי הזמן איימו לכסות.
כולנו אשמים, כולנו נתקן
אלא שכבוגרי עוד קונספציה שגויה, בדבר לקחי הקורונה שישפיעו על חיינו גם אחרי הסתלקותה, מכרסם החשש שכשם שהתובנות החינוכיות, הכלכליות והחברתיות משנות הסגר התאדו בזו אחר זו בפרק זמן קצר, כך כל מגלי הסולידריות הלאומית ושואפי האחדות יחזרו לסורם עם הגעתה של הרגיעה המיוחלת מאימי המלחמה. זו כנראה טבעה של האנושות. אלא שקיומו של העם היהודי הוכח לא פעם כמתנהל מעל לטבע; אולי זו שעתנו הגדולה למאמץ פעולה, בניגוד לדרך הטבע.
פתחתי בגזירת בין הבתרים ושעבוד מצרים. אחד ממקדמי הוצאתה לפועל של הגלות היה הגורם האנושי של שנאת האחים ליוסף, מכירתו לזרים וגלגולו למצרים. אני מציעה שקיצור פרק הזמן המקורי והחנינה המוקדמת מציפורני המצרים קשורים לתיקון גורמי הפירוד ולדבקות מחודשת בסמלים המאחדים של עם ישראל, כפי שעולה מתיאור מעלתו של עם ישראל במצרים: "בשביל [בגלל] ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים – שלא שינו את שמן, ולא שינו את לשונם, ושלא אמרו לשון הרע, ושלא היה בהן פרוץ ערוה" (ויקרא רבה לב, ה).
הפורענות הגדולה של שמחת תורה, אחד מימיו השחורים של העם היהודי, מבקשת כנראה לעורר אותנו לקראת שינוי פני העתיד. הניצחון במלחמה הוא האתגר המרכזי שבו משוקעים בימים ובשעות אלו טובי בנינו, שעזבו את משפחותיהם האהובות ואת עסקיהם כדי לחולל אותו. תוצאותיו תלויים בכשירותם הצבאית של כוחות הביטחון, ובסיוע אלוהי שיחזירם בריאים בגוף ובנפש לחיק משפחותיהם, כשמאות יקירינו השבויים והחטופים חבוקים בזרועותיהם, ולמראה אויביהם הניגפים לפניהם. היום שאחרי המלחמה תלוי אך ורק בנו ובנכונותנו להשכיל ולהכיר בגודל השעה, ולרומם את הניצחון הצבאי להמשך ריפוי של השסע הפנימי.
רבים מהדוברים בתקשורת מבקשים שלא לחבל במאמץ המלחמתי על ידי דיון במחדלים שהובילו לאסון הנורא, ומצביעים על היום שאחרי המלחמה כמועד מתאים לחיפוש האחראים. ואני רוצה להגיד להם: don't!. ועדת חקירה היא הכרח כדי למנוע את האסון הבא, אבל כדי שממצאיה לא יקרעו מחדש את כל מה שנרקם בחודשי המלחמה, צריכה להתלוות אליה מנגינה אחרת. סביר להניח שממצאי ועדת החקירה יצביעו על מרבית נושאי תפקידי ההנהגה בעשור האחרון כבעלי אחריות תורמת לעיוורון המדיני־צבאי שהוביל למחדל העצום. ואולם נקודת החולשה החברתית, שכנראה נוצלה על ידי האויב האכזר שזינב במי שנדמו לו כנחשלים, עייפים ויגעים, מכניסה את כל מגזרי החברה הישראלית לקטגוריית התורמים למחדל.
אז אם כולנו אשמים, הבה נשנה את תנועת האצבע שאנו נוטים לכוון אל היריב, וננקוט בדרכם של אחי יוסף שהתפכחו ברגע המבחן: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא). באמירתם זו שנשמעה באוזני מושא שנאתם הוותיק, הם ריככו את יצר נקמתו והובילו להכרתו בגודל השעה: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה, ה).
ד"ר ברכי אליצור היא מרצה לתנ"ך ולספרות חז"ל במכללת הרצוג
