אני מתריע מראש – הביקורת הזו הולכת להיות סוג של רכבת הרים, והקורא בה יעבור מאיגרא רמה של שבחים לבירא עמיקתא של תלונות, עד אשר אם לא יאחז ראש היטב לא יוכל לדעת שמדובר בשני חלקים שנכתבו על אותו הספר בדיוק. נתחיל, כמקובל, בשבח אכסניה: ד"ר יובל שטייניץ, ח"כ ושר לשעבר, שזכויות רבות לו בתחום הציבורי, התיישב לכתוב ספר מדע בדיוני. זה לא מובן מאליו בכלל, ושאפו על האומץ. בדרך כלל הספרים שמגיעים אלינו מפוליטיקאים לשעבר הם אוסף קילוסים עצמיים שכתובים באופן הגנרי והמשעמם ביותר האפשרי, וכותרים אומללים אלה ימצאו את עצמם ברוב המקרים במהרה כמעצור לדלת. כתיבת פרוזה היא סיפור אחר לגמרי, מפתיע ומשמח, לא כל שכן כשמדובר בסוגה נישתית ולא מספיק מוערכת בעברית כמו מד"ב.
אז מה היה לנו שם? השנה היא 2037, ואותות מסתוריים מתקבלים בכדור הארץ מנקודה כלשהי בחלל. במאיץ החלקיקים בסרן שבשווייץ נעזרים בפרופסור ישראלי (אלא מה) לפענוח האותות, ומתברר שהם מגיעים מכוכב מרוחק שבו, מתברר, יש יצורים אינטליגנטיים לפחות כמונו שברשותם מאיץ חלקיקים משוכלל מכל מה שהאנושות בכדור הארץ מכירה. העולם מתאחד תחת כנפי המדע ומחליט להוציא משלחת שתגיע בתוך ארבע שנים לכוכב המרוחק כדי לבדוק מה העניינים שם. החללית מגיעה ליעדה, אבל אז קורה משהו שלא נספר כי זה יהיה בבחינת ספוילר, העלילה מקבלת תאוצה ומסתיימת בהצלה גדולה, ישועה ונחמה. כלומר, לפחות חלקית.
הרעיון מקורי, הסיפור טוב, אין התפלספויות מיותרות על אף שהכותב הוא דוקטור לפילוסופיה, יש הפתעות בלתי צפויות וגם הסוף תפור לא רע בכלל. אז איפה הבעיה של "לא יהיה לנו לאן לחזור", אתם שואלים. איפה החלק השני בביקורת שמפניו הזהרתי אתכם כל כך. ובכן הסגנון, זו הבעיה. בשלב מסוים נדמה ששטייניץ החליט לנסות במסגרת הספר הזה תת־סוגה נוספת השייכת למדע הבדיוני, והוא המסע בזמן. כי חי נפשי, מי שקורא אותו לא יכול שלא לדמיין את עצמו קורא את ספרי הנוער של שנות השישים והשבעים, מקסימום השמונים. השפה מיושנת מאוד, נטולת אנדרסטייטמנט כליל ובמקומה יש הומור יבש כמו קרקר שנשלח למסע של שמונה שנים בחלל. והגרוע מכול: כמה שורות בתחילת כל פרק שמספרות, ובכן, את כל מה שעומד לקרות בפרק. גם זה היה מקובל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, וסייע לי ולחבריי לא מעט כאשר הורינו ציוו עלינו לקרוא ספר ואז עשו לנו עליו בוחן פתע; פשוט היינו צריכים לקרוא רק את שורות ההקדמה המשונות הללו.
כתב היד הזה היה צריך לעבור עריכה אגרסיבית שתתאים אותו ל־2023. זה לא קרה, וחבל מאוד שכך. כל זה לא אומר שלא אצפה לספר המד"ב הבא של יובל שטייניץ. כי סגנון כתיבה הוא משהו שאפשר לשפר ולשנות, או לפחות כאמור לקבל סיוע מקצועי כדי להפוך אותו לנגיש יותר לקוראי מד"ב עכשוויים. לעומת זאת, כושר המצאה כפי שמגלה בספר זה הפילוסוף והפוליטיקאי לשעבר, קצת יותר קשה למצוא. אז דוקטור יקר, אל תיפול רוחך. אתה בסדר גמור ואנחנו בעדך. רק תן לעורך או עורכת שמעורים בדור הטיקטוק (גם דור הפייסבוק יהיה סבבה) לעבור לך על כתב היד, וכולנו נצא מורווחים.
לא יהיה לנו לאן לחזור יובל שטייניץ / זמורה / 208 עמ'
