רובר סארקוף, ימאי צרפתי בן המאה ה־19, תפס פעם קצין אנגלי כשבוי. באחת משיחותיהם אמר לו האנגלי בכעס: "אנחנו האנגלים נלחמים בשביל כבוד, אך אתם הצרפתים נלחמים בשביל כסף". סארקוף השיב: "כל אחד נלחם בשביל מה שחסר לו". אולי מסיבה דומה זכה אצלנו לתהילה המדרש הממשיל את ארבעת המינים לארבעה שבטים בעם ישראל, המתאחדים בחג הסוכות. זה אינו הפירוש היחיד, אלא אחד מעשרות מדרשים ופירושים שונים על ארבעת המינים; אך הוא מדגיש את האחדות, וזה מה שחסר לנו היום.
פעם האמנּו בכור היתוך, עברנו להאמין בסלט פירות. אולי הגיע הזמן לחזור להאמין בארבעת המינים. אבי ז"ל היה מפזם מדי פעם שיר ישן, מן הסתם אחד מפזמוני תנועות הנוער הישנים: "יש לנו ארץ על שפת הים, נבנה אותה – נהיה לעם". כדי לחדֵש את העם הזה נדרשו קורבנות רבים. סבא וסבתא שלי סירבו במשך כל חייהם לדבר בשפת אמם – יידיש – משום שבבני עקיבא גידלו אותם להאמין שזו עגה גלותית, שצריך לזנוח בכור ההיתוך הציוני. הם עברו לדבר עברית ציונית בהגייה ספרדית, ומעולם לא הביטו לאחור.
החברה הישראלית אינה בליל אחיד אלא אוסף מגוון של פירות, שכל אחד שומר על ייחודו. הבעיה היא שגם זה לא מספיק: בסלט פירות, כל חתיכה של תפוח וכל פלח תפוז עומדים בפני עצמם
אולי לא הייתה ברירה אחרת אז, בדור קיבוץ הגלויות, אבל המחיר היה כבד. לכן עברנו לתפיסה של סלט פירות: החברה הישראלית אינה בליל אחיד, אלא אוסף מגוון של פירות, שכל אחד מהם שומר על ייחודו. הבעיה היא שגם זה לא מספיק: בסלט פירות, כל חתיכה של תפוח וכל פלח תפוז עומדים בפני עצמם. רבים מאיתנו מרגישים שאין די להם בשמירת הייחוד הפרטי שלהם; אנחנו רוצים להיות חלק מקהילה, ואולי אפילו משבט. אנחנו רוצים שישראל תקבל אותנו כתפוז שלם. האם במרקם הישראלי יימצא מקום לשבטים שלנו, בלי שתתפורר לגמרי האחדות הלאומית?
ארבעת המינים מציבים מודל שלישי, סובלני יותר לשבטים: לא צריך לקצוץ את האתרוג לפלחים דקים כדי שיימצא לו מקום במכלול הלאומי. אנחנו לא סלט, אלא אגודה אחת. כל עוד השבטים השונים זוכרים שכולם צמחו באדמה אחת ורוו מים מאותם גשמים, כל עוד כולם זוכרים שכדי לברך ולהתפלל לה' נחוצה האגודה כולה, טוב שכל צמח שומר על ייחודו.
הבעיה היא שבפסקה הקודמת הבלעתי שני תנאים שונים, שרק אחד מהם מתקיים במציאות שלנו. דיברתי על מקור משותף וגם על משימה משותפת. הרב סולוביצ'יק קרא לשני ההיבטים הללו "ברית גורל" ו"ברית ייעוד". אנחנו, הישראלים, בסדר גמור בכל הנוגע לברית גורל: אנחנו מודעים למקור המשותף שלנו, אנחנו מדברים באותה שפה, אנחנו דואגים האחד לאחר, לפעמים עד כדי הגזמה: בזמנים של אסון עולמי, הרבה פעמים הכותרת באמצעי התקשורת הישראליים אינה "מאות אלפים נספו בצונאמי המלווה בהוריקן" אלא "שני ישראלים לשעבר נעדרים". בסך הכול זה מרשים. אך כשמדובר על ברית הייעוד, על משימה רוחנית משותפת, אנחנו בבעיה. קשה למצוא בין היהודים בישראל אפילו ניצן של הסכמה ערכית בנוגע לייעוד המשותף שלנו. עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, והתכוון לומר שהיא מאגדת הרבה חלומות והרבה תקוות, שונים ונבדלים מאוד. כולנו משפחה אחת, אבל אם אחד חולם על אחוות עמים בגן עדן שוויוני, השני עורג לבנות את בית המקדש, והשלישי רק רוצה שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות, קשה למצוא מכנה משותף לכל החזונות הללו.
אם אנחנו ארבעת המינים, אפשר להשוות אותנו רק לעיתוי מסוים אחד בחיי האגודה הזו: לארבעת המינים ביום הראשון של סוכות שחל בשבת. בעיתוי הזה אין נוטלים את ארבעת המינים, ובכל זאת הם אגודה אחת. יש כאן מצב גבולי, כאשר ארבעת המינים מאוחדים לא רק במוצא משותף, אלא גם בייעוד משותף – אך זהו ייעוד שעומד להתברר בעתיד, ושעדיין אין הם יודעים את פרטיו. לו יכול היה הלולב לדבר, מן הסתם היו הוא וחבריו תמהים – לְמה נועד כל זה, למען מה התאגדנו. אך אפשר לקוות שהם חשים בהתרגשות סביבם, ומבינים שממתין להם עתיד גדול, שעתיד להתברר מחר. ואם לא מחר, אז מחרתיים. יכול להיות שהתודעה הזו תספיק לנו, הישראלים, לעת עתה: אנחנו יודעים שיש לנו מקור משותף; אנחנו רואים שנאספנו לכאן מארבע קצוות תבל; אנחנו חשים שזה לא סתם, שמחכים לנו דברים גדולים ונשגבים; אך בינתיים אנחנו לא מצליחים להתחיל להסכים על מענה לשאלה מהם הייעודים הגדולים הללו. זה צריך להספיק לנו. בינתיים.
