זו כבר הפעם השלישית ברציפות שאני מכבסת את החולצה הכתומה עם הלוגו המודפס של "יחידת חילוץ מגילות". לעולם אין לדעת מתי תיכנס קריאה. מאז שהצטרפתי אליה נכנסו לחיים שלי כל מיני הרגלים, כמו למשל ללכת לבית הכנסת עם טלפון בשבת, או להחזיק תמיד במקפיא שני בקבוקי קרח.
הגעתי אליה כמעט במקרה, במסגרת ריאיון עיתונאי שעשיתי. נשביתי בקסם של חברי היחידה, שמשויכת למחוז ש"י במשטרת ישראל, ושנתיים לאחר מכן החלטתי להתגייס. מאז אני חיה ונושמת כתום, וכל הקפצה מעלה את רמות האדרנלין. זה יכול להיות מטייל תשוש בנחל פרת, קבוצה שנתקעה בנחל דרגה עם חשש להיפותרמיה, ג'יפ שהתהפך בבקעת הורקניה או תיירת שנפלה לתוך גֵב.
הרבה חילוצים ידעתי במהלך חברותי הקצרה ביחידה, אבל שום דבר לא הכין אותי לערב ט"ו באב שבו הכול התהפך. זה התחיל מדיווח על משפחה מורחבת שיצאה לטייל בצהריים בנחל ייטב והתקשתה להמשיך במסלול. כמה מהילדים הלכו להזעיק עזרה והצליחו להגיע ליישוב כוכב־השחר. אחד הילדים סיפר שהשאיר את הסב התשוש באחת הנקודות בנחל, והודיע שאמורים להיות שם גם אב ושני ילדים.
הסתכלתי על התמימות הזו, תמימותם של ילדים שאינם יודעים שעוד רגע חייהם עומדים להשתנות, וכל מה שרציתי עבורם זה עוד דקה של אופטימיות. עוד דקה של חסד שבה הם עדיין חושבים שאבא שלהם חי
היינו מוטרדים ממצבו של הסבא. הוצאנו צוות רגלי לכיוונו והוזעק גם מסוק. כשהמחלצים שלנו חברו אליו הם הופתעו לראות שמצבו טוב יחסית, והוא לא הפסיק לומר להם שלפני 24 שנה, בט"ו באב, הוא איבד את הבן שלו בנחל יהודייה.
אחרי מציאת הסב היינו די אופטימיים ופנינו לחפש את האב ושני הילדים שנותרו. אני התלוויתי לצוות הרחפנים שחיפש אותם, ואחר כך שמענו שצוות רגלי אחר מצא את שני הילדים במצב תשוש, כשהם מיובשים ועייפים. הם סיפרו למחלצים שנפרדו מהאב לפני שש שעות ושהוא נראה במצב רע מאוד. רק אחרי שעות ארוכות של חיפושים התבהרה התמונה: האב, הרב בנימין פרגא, נמצא בסבך שעל גדות הנחל כשהוא ללא רוח חיים. את השקט שהשתרר כשהגענו לחפ"ק אני לא אשכח לעולם. כולם הסתובבו מובסים וחפויי ראש. ד"ר גילת רייש, רופאת היחידה, ביקשה ממני ומעוד שני חברים להתלוות אליה. במרפסת ראיתי את הסב, הדודים והילדים יושבים במעגל. על השולחן הונחו פיצה וחטיפים, והם נראו די אופטימיים. הסתכלתי על התמימות הזו, תמימותם של ילדים שאינם יודעים שעוד רגע חייהם עומדים להשתנות, וכל מה שרציתי עבורם זה עוד דקה של אופטימיות. עוד דקה של חסד שבה הם עדיין חושבים שאבא שלהם חי. שלוש פעמים השנה מצאתי את עצמי נוכחת כשמודיעים לאנשים שהתחילו טיול תמים שהם יסיימו אותו בהלוויה, אבל המקרה של משפחת פרגא היה הקשה מכולם. לראות את הסבא מביט לשמיים ושואל את הקב"ה מה הוא רוצה ממנו, לראות את הילד זורק את הפיצה על הקופסה עם רגע הישמע ההודעה, לשמוע את קולות הבכי ואת רחשי הקיפאון ואחר כך לגלות שהאב הזה הותיר אחריו אלמנה עם 11 ילדים. מצאנו שם משפחה מתוקה ואצילית, שילדיה הצילו את עצמם בגבורה רבה, רצו להזעיק עזרה ומנעו אסון גדול יותר.
לא חשבתי שאי פעם אכתוב על היחידה שלנו. רציתי שיישאר דבר אחד בחיי שיהיה פרטי ואישי. אבל נשברתי, כי אני לא יכולה יותר לנצור. כי מישהו צריך לדבר על מה שקורה בנחלים, על האנשים שיוצאים לטיולים ולא שבים. מדי יום אני רואה ליד היישוב שלי עשרות מטיילים, חלקם נכנסים לנחל עם שקיות במקום תיקים, עם נעליים לא מתאימות להליכה, בלי כובע ובלי מים. ואני יודעת, פשוט יודעת שעוד כמה שעות יקראו לנו לחלץ אותם. ואנחנו עושים את זה. תמיד נהיה שם. לעולם לא נחסוך במשאבים, לעולם לא נאשים מחולץ במצבו. אבל נדמה לי שמותר לספר שרוב מקרי החילוץ הם לא אירועי אקסטרים של נפילה מגובה, רוב הזמן אנחנו מחלצים אנשים שלא תכננו מסלול כמו שצריך, שהכניסו ילדים לשביל בלי לבדוק שהוא מותאם להם, שלא לקחו מספיק מים ונקלעו למצבי התייבשות, שלא התמגנו מפני השמש כמו שצריך וחטפו מכת חום. ואם המטיילים האלו היו יודעים ששני בקבוקי קרח יכולים להציל את חייהם, הם כנראה היו לוקחים אותם. ואם מישהו היה אומר להם שלא לחבוש כובע בטיול זה כמו לנסוע בלי חגורת בטיחות, אולי הם היו מקשיבים.
להם אני כותבת. למטיילים שעוד יהיו. בין הזמנים עכשיו, והטלפונים שלנו לא מפסיקים לרעוד מהתראות. הייתי רוצה שהטור הזה יעבור בכל קבוצות הביני"שים, בכל הפורומים של הנייעס, בכל הרשתות החברתיות. הייתי רוצה שכל הרבנים יקדישו את שיעוריהם השבוע לנושא הזה. שמרו על עצמכם שם בנחלים, החיים שלכם קודמים לכול.
