שני כחות עיקריים נאבקים עתה בישראל. כחות החיים: היצירה, האחדות והחיבור ניצבים מול כחות המוות: ההרס, הפירוק והפירוד. זה לא דבר חדש, אבל עכשיו הפרץ חזק מתמיד. מאיים לנפץ הכל. את חיינו המשותפים, את המדינה האהובה שלנו, את הבית ואת המשפחה. תחושת הבטחון הבסיסית שלנו לחיים כאן בארץ הזו ביחד מתערערת. האם נעמוד בפרץ?
כחות החיים וההרס אינם נחלתה של ישראל בלבד. הם קיימים מתמיד ונאבקים זה בזה בכל מקום ובכל האומות. הסערה שלנו היא לא רק שלנו. היא קורית במקביל מעבר לים, בארה״ב, באירופה ובחלקים נרחבים בעולם. ובכל זאת, מנקודת מבטנו, הסערה שלנו מיוחדת. מרוכזת. שורפת. מעלה אל פני השטח את הניגודים העמוקים המרכיבים אותנו. את הכאבים והטראומות, את הצלקות והמריבות הישנות שעדין פוצעות אותנו כי לא השכלנו לטפל בהן. בערב תשעה באב אנחנו גוזרים על עצמנו לחזור ולחיות שוב ושוב את המלחמה הפנימית שלנו, את השנאה והפילוג, את סכנת החורבן שבמלחמת אחים. סגולת עם ישראל ברגע הזה טבועה בחושך גדול וקשה לזהות בה את האור.
נדמה לנו שבבסיס המחלוקת הקשה עומדים שני מחנות מנוגדים והפוכים זה לזה. האחד כלל אנושי, אוניברסלי, ליברלי וחילוני, המציב את ערכי החופש, השוויון והצדק מעל לכל. מתוך אמונה יוקדת בצדקת דרכו הוא מתקשה לקבל תפיסות המנוגדות בעיניו לערכים נעלים ומוחלטים אלו. מנגד עומד המחנה האחר, הלאומי-שמרני, המסורתי, הדתי והחרדי, המקדש את זהותו היהודית הייחודית לפני זהותו הכללית. המחנה הזה מורכב מכל מי שאינם משתייכים למחנה הראשון ומרגישים מודרים ומוכפפים אליו בשל כוחו העודף. אל מול אותם ערכי יסוד אוניברסליים אנשי מחנה זה נאבקים בכל כחם על תחושת השייכות העמוקה לעם ו/או למדינה שבה הם דורשים להיות שווים. מתוך מלחמת הרעיונות והדעות המחנה הליברלי הופך להיות האויב והערכים הנאצלים להם הוא חרד הופכים ממבשרי חיים לאיום קיומי.
שני הכוחות, האחדות והפירוד, קיימים בשני המחנות. הם גם קיימים בתוך כל אחת ואחד מאתנו. כל צד רואה בעצמו את כוח החיים השואף לטוב, לנכון ולצודק – ומאמין שבסופו של דבר הפתרון שלו הוא המתאים ביותר עבור כולם באופן כזה או אחר. באותו הזמן, כל צד מאשים את האחר בדהירה לתהום, בניסיון השתלטות על המדינה המשותפת, בכפייה, בקיצוניות עיוורת ובשריפת אסמי הרוח והחומר אותם יצרנו במשך דורות אל מול סכנות גדולות מבית ומבחוץ. כל צד משוכנע שהוא החלש, שהוא הנפגע, ושהצד השני הוא בהכרח החזק והפוגע. תשאלו את האנשים שסביבכם ואת אנשי הצד השני מי הצד החלש ומי הצד התוקף ותקבלו תמונת מראה טרגית של המלכוד אותו אנחנו חיים בעת הזו.
אז מה עלינו לעשות?
ראשית, להכיר בשני הכוחות. להכיר בהם כשני חלקים שווים של הקיום האנושי, הלאומי והאישי. כל כוח תלוי בכוח הנגדי בכדי להתקיים, בחזקת הפכים המשלימים זה את זה. לבדו, כל כוח יהפוך את המציאות לבלתי אפשרית. כל כוח זקוק לאחר לאיזון ולריסון כוחו עצמו הבלתי מתפשר. הדעת אולי מתמרדת נגד הרעיון, אך החיים והמוות קשורים זה בזה בעבותות עתיקות והכרחיות. כך גם היצירה וההרס, החיבור והפירוד. האחדות ללא ייחודו של כל אחד מן הפרטים הנפרדים תהיה חסרת משמעות. וללא הזיקה האינסטינקטיבית למשפחה, לקהילה ולעם שלנו, החזון הליברלי הכלל אנושי מותיר כל אחת ואחד מאתנו להיות פרט בודד וחסר הגנה בתוך ים אינסופי של אנשים בלתי מזוהים. באופן דומה, ללא מוסר אנושי כללי ואהבת כל הבריות, הבחירה העיקשת ביהדות מתגוננת ומסתגרת וקידוש הארץ ליהודים בלבד עושים אותנו עיוורים וחסרי רחמים לגורלו של האחר.
שנית, עלינו לקבל את הניגוד והמתח שבין שני הכוחות. לתת לעצמנו להרגיש את הכאב שהמאבק ביניהם יוצר. זה קשה. אנחנו מתוכנתים להימנע מהכאב וכך אנו פונים ישר לחפש פתרונות – ומשאלו לא נמצאים – אנחנו נופלים להאשמות ומלחמות. אסור להתפתות לכמיהה שצד אחד ינצח לגמרי והשני יעלם. עלינו לזהות את שני הכוחות המתנגדים בתוך כל אחת אוחד מאתנו, לתת להם כבוד ומקום. אז נהיה מסוגלים לקבלם גם במציאות החיצונית וגם במחנה האחר. החשיבה הרציונלית המבקשת להגדיר כל דבר בנפרד ולסווגו כטוב או רע קריטית לנו בשביל לשרוד ולבנות חיים, אבל כאשר היא הופכת לכוח היחידי השולט בנו היא הופכת את החיים לריקים ועקרים. קבלת והוקרת המתח שבין הניגודים מאפשרת לשני הכוחות, לחיים ולמוות, לאחדות ולפירוד, להתקיים בתוכנו ובינינו מבלי לקרוע אותנו לגזרים.
לבסוף, בשורה התחתונה, עלינו לבחור. לבחור בתוך עצמנו ובתוך מחננו איזה מהכוחות אנחנו מבקשים לחזק. קבלת קיומם ההכרחי של שני הכחות, של האחדות והפירוד, אינה אומרת שניטלת מאיתנו החובה והאחריות לבחור בחיים. קולות רבים קוראים עתה להיפרד. דוחים בצער או בזעם את הניסיון לפייס ולאחות את הקרעים. שוברים או מותרים על אותם המרכיבים הרגישים והמקודשים שהחזיקו אותנו ביחד עד עכשיו: חוקי המדינה והמשחק הדמוקרטים, השירות בצבא, ההנחה שהעתיד של כולנו בארץ הזו – משותף.
גרוסמן כותב שעתה הוסרו כל המסיכות, נחשפו כל השקרים והתפזרו האשליות שהחזיקו אותנו יחד עד היום. יתכן שהוא צודק. יתכן שדרושה תרופת מרה וכואבת של אמת על מנת לבנות מחדש את החיים המשותפים במקום הזה. אני קורא אותו וכואב. מדבר עם חברי הנווט שהפסיק לטוס, וכנראה לא יחזור עוד, ובוכה. ומתוך הבהירות שמביאים איתם הכאב והדמעות, מתוך הניקיון השברירי, נזכר שלא בידינו השליטה על הכל אלא רק על מה שנתון לנו. ועלינו לבחור, כל אחת ואחד מאתנו, בכל מילה, מחשבה ופעולה שלנו – באפשרות לחיים, לחיבור ולאחדות – ולהאמין.
