אילת אולי נחשבת לעיר הנופש של ישראל, אבל מבחינת מסעדות ראויות, ההיצע שלה דל למדי. לאחרונה נפתחה בה מסעדה איטלקית חביבה, "מלודי", שהצטרפה אל "עומר'ס" הבשרית. בגזרת המטבח העילי יותר, "ראנץ' האוס", מסעדת הבשרים הפופולרית שעל הטיילת, נותרה די בודדה. אלא שלא מזמן הצטרפה אליה שחקנית חיזוק חדשה – "מוּד", מסעדת שף חלבית הממוקמת על גג מלון מעוצב ושיקי.
"נאוּ", המלון שהיא שוכנת בו, מיועד לגיל 18 ומעלה ולפיכך גם הכניסה למסעדה מוגבלת למבוגרים בלבד. הגענו בערב יום חמישי, הלילה החזק בשבוע, והמקום אכן היה מלא מפה לפה בחבר'ה צעירים. חלקם תיירים, בעיקר ישראלים, לצד חבורות מקומיות שהתכנסו כדי לחגוג ולהרים. למען האמת, המקום הוא פחות גג ויותר מרפסת רחבת ידיים הכוללת בריכה ובר מרשים. אחרי הכול, המעלית הישירה הובילה אותנו אל קומה 1 בסך הכול.
פתחנו בשני קוקטיילים שהדהימו אותנו מיד במחירם, 64 שקלים לכל אחד. ואל תשכחו שזאת עיר ללא מע"מ. "פאשן פור מנגו" היה חמצמץ־מתקתק: הוא התבסס על וודקה ורום וכלל מיץ לימון, מנגו, פסיפלורה וחתיכות אננס מקופסת (!) שימורים (!). זה עובר אולי בבר מאולתר ביום הסטודנט; הגשה כזאת ממש לא מתקבלת על הדעת בבר שממצב את עצמו כיוקרתי. טעמנו גם את "נאו איז נאו", שהיה אבטיחי ומרענן, אם כי לא מאוד מתוחכם.
המשכנו אל האוכל ולמנות שיצאו ביחד, בלי השהיה בין מנות פתיחה ומנות ראשונות ובין העיקריות. ייתכן שהעניין נבע מסיבות של סנכרון לקוי, ייתכן שרצו שנסיים מהר – כך או כך, העומס על השולחן הִקשה עלינו ליהנות כמו שצריך מכל מנה.
נתחיל בהצלחה של הערב: פרוסות סשימי של טונה אדומה טרייה, בשרנית ונאה שהונחו מעל ערמה שאי אפשר לא להגדיר אותה כחגיגה של טעמים, מרקמים וצבעים. היא כללה פרוסות קלמנטינה מפולטות ואבוקדו ושאלוט מוחמץ וצנוניות וצ'ילי וכוסברה, שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת והניחו מצע מוצלח ששווה להגיע לכאן אפילו רק בשבילו.
המשכנו לעוד מנה מקורית: ארבע רצועות כרישה מפוחמת ובתוכן גבינה כחולה מוקרמת בטאבון. הכרישה הייתה קצת סיבית, אבל בסך הכול זאת מנה יצירתית, וההחלטה לחרוך את הירק עד הקצה ומעבר לו הייתה טיפול בלתי שגרתי.
אחריו עלתה ובאה בוראטה מעל סלט ירוקים ושרי, מלווה בקרוסטיני קלוי משוח בטפנד עגבניות. אודה ולא אבוש: נשגב מבינתי למה אנשים מזמינים בוראטה במסעדות. בסופו של דבר בוראטה היא בוראטה היא בוראטה. הפער בין מה שתצליחו להוציא ממנה בבית ובין מה ששף, מוכשר ככל שיהיה, יצליח לחלץ הוא קטן עד לא קיים.
עוד מנה ראויה לציון הייתה עראיס דגים, פיתת כוסמין חתוכה לרבעים וצלויה בדיוק במידה הנכונה. לשם שינוי היא לא פצעה את החך בעת הנגיסה. מילוי דג הים הקצוץ שבתוכה תובל היטב ויצר ניגוד הולם לניטרליות של הפיתה. הבעיה היחידה במנה הייתה גודלה המיניאטורי.
לעומתה, מנת הלינגוויני דניס הייתה גדולה והורכבה מפילה עסיסי ורך שנעטף בפסטה שמנתית ובחמאת תבלינים. חביבה, בטח – אבל אכלנו מעניינות ממנה.
קינחנו ב"שוקולד מוד" – עוגת פאדג' נטולת קמח שהייתה עשירה, שמנתית וקרמית, ולצידה גלידת וניל־פרג יוצאת דופן ומצוינת. זאת מנה שקשה לאכול ממנה יותר מכמה ביסים, אבל כל אחד מהם מגלם בתוכו גן עדן קטן. לעומתה, עוגת הגבינה הבאסקית אכזבה ממש והציגה ביצוע כושל לעוגת הגבינה האיקונית. היא הייתה דחוסה ונטולת מעטה קרמלי חרוך, כך שלקרוא לה באסקית זהו פשע של ממש, וגם כעוגת גבינה סטנדרטית היא לא ממש עוברת.
מוד מציעה אווירה צעירה ותוססת, מנות לא רעות ותמחור מוגזם. ככה זה כנראה כשהחלופה היחידה לבליין שומר הכשרות נמצאת במרחק של מאות קילומטרים.
