"מרבית הנשק האישי פוגע בבעליו ובסביבתו הקרובה". טיעון זה נשמע לא פעם בארה"ב בדיון שאינו נגמר על הקלות שברכישת נשק בארה"ב. על פי טענה זו, בעל הנשק עלול לפגוע בכוונה או בטעות בבני משפחתו, או שאחד מבני המשפחה אולי יפגע בעצמו בעזרת הנשק, ולא פעם עצם הימצאותו של נשק בתוך אירוע הינה גורם מסלים שפוגע באפשרות לסיים את האירוע ללא נפגעים. איני מבקש להכניס את ראשי לדיון שמתקיים מעבר לים אך טיעון זה יסייע אולי להבהיר את המציאות שלנו כאן.
שישה באב. זעקו הכותרות השבוע. העם היהודי ידע כמה ימי אבל וחורבן. ואכן כאשר מביטים על האירועים והאסונות הרבים שפקדו את העם היהודי, מיום שיצא ממצרים ועד היום, קשה להבין כיצד שרדנו. אינני מתכוון כיצד שרדנו בגוף ובנפש, הרי כך דרכו של עולם, גם לספינות טרופות בים יש ניצולים שנשארים כדי לספר. השאלה היא כיצד העם היהודי המשיך לשאת את משא היהדות על כתפיו. מדוע לא הרים ידיו ונכנע לכל מעצמה בכל דור, מדוע לא להוציא דרכון רומאי, בבלי או יווני ולהבטיח לילדיך עתיד ורוד? מאין שואב העם היהודי את כוחותיו פעם אחר פעם, דור אחרי דור?
אם נצליח להתחקות אחר התשובה אזי אולי היא תסייע לאותם החוששים שהם היהודי לא יצליח לצלוח את המשבר הנוכחי.
נדמה לי שהתשובה נטועה במדרש על מגילת איכה, אותה אנחנו קוראים מדי תשעה באב, ומונחת גם בסלוגן מוכר משנת 2005. זמן לא רב אחרי חורבן בית שני מגיעה משלחת מכובדת של הנהגת היישוב היהודי לסיור בירושלים. רבן גמליאל, רבי אליעזר בן עזריה, ר' יהושע ורבי עקיבא. ארבע דמויות אלו עוד ידעו עליות ומורדות בחייהם הפוליטיים והאישיים; מאבק על הנשיאות, על ראשות הישיבה ומחלוקות עמוקות וקשות. אך כעת הם פוסעים יחד ברחובות העיר העתיקה בירושלים בדרכם אל מקום המקדש.
כשנגלה אליהם מראה בית המקדש ההרוס כששועלים תועים מהלכים בין חורבותיו, שלושה מתוך הארבעה קורעים את בגדיהם ופורצים בבכי, ואחד, ר' עקיבא – עומד וצוחק. השלושה שואלים את ר' עקיבא לפשר הצחוק והוא עונה להם שאם נבואת החורבן של ירמיה התקיימה ושועלים מהלכים בהר הבית ששמם, אזי הוא יכול להיות סמוך ובטוח שגם נבואת הגאולה של זכריה תתקיים ו'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה" (אישית, אינני יודע כיצד אפשר היום להתהלך ברחובות ירושלים ולא לראות בעיניים את התגשמות נבואת זכריה מילה במילה.)
נדמה כי בצחוק הזה של ר' עקיבא טמון הכוח שעומד לעם ישראל לצאת מכל המשברים שעוד יבואו לאחר מכן. הסלוגן 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', שליווה את הקיץ המר של 2005 עם עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, נשען גם הוא על אותה האמונה של ר' עקיבא.
האמונה הזו איננה מבט אופטימי-נאיבי על החיים. זו דרך חיים שיש בה מצד אחד ענווה מול המציאות ומאידך דרישה גדולה לקום, לעשות ולהשפיע. הרב רפי פרץ מספר שכאשר הם ירדו מהאוטובוסים ביום הגירוש, אחרי שהמדינה והחיילים שהם כה אהבו עקרו אותם בכוח מביתם, הם הגיעו אל מלון בירושלים אבלים, בוכים ומוכי הלם. הרב רפי הסתכל על משפחתו, על תלמידיו על חברי הקהילה שלו והבין את מה שהבין ר' עקיבא. כבר למחרת הם החלו בתכנון היישוב החדש אותו ייבנו כמשפחה, כקהילה, בחולות חלוצה. יישוב שהיום עומד על תילו, משגשג ופורח.
המחאה כשלעצמה היא דבר טוב. אי אפשר שלא להתרגש מעשרות אלפי יהודים, ישראלים, ציונים, שפוסעים עם דגלי ישראל ועולים אל ירושלים. אחרי שכבר חשבנו שהפסדנו את האנושות למסכי הטלוויזיה והניידים, ובמקום הפגנות כולם יעדיפו לעשות לייק, הנה, בשבוע הכי חם בשנה, לא מעט נשים וגברים מגיעים בגופם כדי להילחם על המדינה כפי שהם רואים אותה.
אך נדמה שלמובילי המחאה חסר המבט של ר' עקיבא, חסרה היכולת לראות מעבר לכאן ולעכשיו. לראות אלפי שנים לאחור ולהביט אל העתיד. ישנו רק המבט המצומצם שמבקש לקפל את כל העבר והעתיד גם יחד אל רגע אחד, אל סעיף אחד בחוק אחד ברגע מסוים, ודרכו, דרך הרגע הזה, לראות את הכול. זה באמת מבט קשה, מדכא ומייאש. הוא גם זה שמוציא את כל נשקי יום הדין; את הסרבנות, החרמות הוצאת הדיבה והוצאת הכספים. כי אם כל קיומנו תלוי ברגע הזה, אזי חובה עלינו לעשות כל שלאל ידינו כדי למנוע את האסון, עלינו להשתמש בכל נשק שעומד לרשותנו.
כאן אני מתחבר לפסקה איתה פתחתי כי ברגע שנשק נשלף, הוא משנה את חוקי המשחק. הוא מסיט, שלא לומר חוטף את הוויכוח למקום אחר. הדיון כרגע אינו על עילה כזו או אחרת אלא על דינמיקה של כוח במדינה דמוקרטית והתגובה הנכונה אליה. כעת הנשק כבר מסתובב נגד בעליו ובמידה רבה לא מאפשר יותר שיח, הדברות או פשרה שהרי הדיון המקורי כבר לא על השולחן.
רבות נכתב בשבח המחלוקת היהודית, היא חלק מה-DNA שלנו, החשיבה העצמאית, העמידה על שלנו, המלחמה על צדקת הדרך. כל אלו ועוד הפכו אותנו למדינה המצליחה והמשגשגת שהצלחנו להעמיד ב-75 שנות קיומנו. אך כל אלו חייבים להגיע עם מבטו של ר' עקיבא, מבט צופה פני עתיד. עלינו לסמן יחד ייעוד משותף אליו נצעד כעם. רק אם יהיה לנו ייעוד משותף ועתיד שכל אחד רואה בו את עצמו, ילדיו וקהילתו או אז נצליח להתרומם מהמחלוקת ולהאמין שעוד יבוא יום וגר זאב עם כבש ותומך הרפורמה עם מתנגד ירבץ.
