ראשית כל פעולה נמצאת בתחושת הצדק הפנימית. אלתרמן הבין וכתב זאת בשירו הידוע "אז אמר השטן": אַכְּהֵה מוֹחוֹ/ וְשכח שאיתו הצדק. בלא תחושת צדק, בלא אמונה פנימית של התאמה בין המוסר והמעשה, לא תהיה פעולה כי אם הכאה על חטא.
צדק אלתרמן, שכחנו שעמנו הצדק והמוסר. הגענו אל מחוזות האבסורד, אם היינו חיצוניים לסיטואציה, היינו מתארים אותה סוריאליסטית. יהודים נרצחים בשל יהדותם – מאות ניסיונות רצח, פיגועי זריקת אבנים, יידוי בקבוקי תבערה, חסימות צירים עם מטעני חבלה וירי אל יישובים ורכבים – עם התפזרות הערפל ושקיעת האבק, התמונה המצטיירת היא שהיהודים הנרצחים הללו הם הרוע, הרשע, נער הגבעות הוא השטן שחובש כיפה סרוגה ורוקד עם בעל-זבוב בעודו שורף כפרים ורכוש פלסטיני. האם איבדנו את שפיותנו?
בנאומו לקצינים-לבוא בבה"ד 1, הרמטכ"ל התעלם מהסרבנות הבוטה וההרסנית והתמקד ב"תג מחיר". השב"כ הפסיק לספור פיגועי אבנים כפיגועים ובאורח פלא הסטטיסטיקה התאפסה – אכן חודש שקט מר רונן בר, נעלמו הפיגועים. הצבא מפקיר גזרות מבצעיות ונמנע מפעולות מבצעיות והצבת מחסומים, תוך ידיעה שאנשים ישלמו בחייהם בשל כך. הקצונה הבכירה מדברת כלפי כלל הציבור ביו"ש כאילו מדובר בארגון פשע ולא חלוצי הציונות בשרשרת גיבוי שמגיעה עד לרמטכ"ל. ולבסוף, בתמונה שהולמת יותר את יצירותיו של סאלבדור דאלי – מטלפן נשיא המדינה ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שמחזיק מערכת תרבותית וארגונית שלמה המאדירה ומפרנסת רוצחי יהודים, ומגנה איתו "את הפגיעה בפלסטינים על ידי קיצונים". קדם לו שר הביטחון-לכאורה יואב גלנט, ש"רואה בחומרה את האלימות כלפי פלסטינים" בשיחה עם פלסטיני. הגענו למצב שההנהגה הפוליטית בישראל מחפשת הון מוסרי ממנהיגי האויב, קרי הארגון שמקדם באופן פעיל רצח יהודים.
"ובכן, השתגעתם" – היה עונה לנו הפסיכיאטר.
הסיבות לכך פשוטות: האחת היא קמפיין ארסי ונבזה, קמפיין שמקדמיו הינם מחרבי המוסר והצדק הנקרא "קמפיין אלימות המתנחלים". הסיבה השנייה היא אובדן תחושת הצדק הפנימית, אובדן המצפן המוסרי הברור.
עם חזרת השר לשעבר עומר בר-לב מארה"ב, החלו לטפטף את המושגים "אלימות המתנחלים". בראשית כמה טיפות סוררות בדמות כתבות וציוצים, ולבסוף מהלך תקשורתי וארגוני רחב היקף שמטרתו הפיכת כל "מתנחל" ל"נער גבעות" וכל "נער גבעות" ל"אלים". זהו לום רטורי המכה שוב ושוב בתחושת המוסר של האזרח הישראלי הממוצע: של תושב שדרות ואופקים, תל אביב ונתניה ובמקרים קיצוניים אף בראשם ובמצפונם של תושבי יו"ש.
לאור יחס מערכת הביטחון לתושבי עטרת, אנחנו מבינים כי מערכת הביטחון הציבה מדיניות פעולה חדשה ביו"ש: המתנחל אלים, הפלסטיני קורבן, ההתנחלות היא מקור האלימות והקסבה של ג'נין דורשת אך ורק טיפול כירורגי. תפיסת הביטחון כיום מציבה את "אלימות המתנחלים" כאיום חמור יותר לביטחון המדינה מאשר ירי רקטה מג'נין שמוגדרת כ"תעמולה פנימית" לפי דובר צה"ל.
סייעני המסר הם אנשים כמו העיתונאי רועי שרון שהפך ליקיר הקמפיינרים עם ספרו על "הטרור היהודי". אם נהיה הוגנים, שמו האמיתי של הספר הוא "כשאדם נושך כלב". פרסומו מגיע מסילוף המציאות באמצעות האדרת מספר מצומצם של מקרי קיצון והוצאתם מהקשר כללי. רועי שרון מרוויח את לחמו על בסיס עיוות תפיסתי המטשטש בין השגור והתמידי (אלימות פלסטינית כלפי יהודים) ובין האקזוטי (אלימות יהודית כלפי פלסטינים). שאר אמצעי עיוות התפיסה הפותחים מהדורות עם אירועי שוליים המתוייגים טוב-טוב בזהות המפגע (מתנחל, יהודי, חרדי, דתי) ומתעלמת מ-400 אירועי טרור שונים במהלך שבוע אחד ושיאם טבח בכניסה לעלי. כשהכלב נושך, הקמפיין לא מתקדם והספר לא נמכר.
מוח האדם מוגבל באינפורמציה שהוא מקבל. קמפיין אלימות המתנחלים מעוות את האינפורמציה וגורם לאדם לראות תמונה מעוותת היכן שהמציאות ברורה כשמש. הנרצח הוא הרוצח-של-עצמו והרוצח הוא נרצח-שבדרך, הטוב והרע התערבבו זה בזה. במערכת מעוותת שכזו, זעקות כאב מחבריו של הנרצח על קצין הופכות לרוע, ובריונות גסה ובהמית שפוגעת בשגרת החיים של עשרות אם לא מאות אנשים בעיר מודיעין הופכת ל"מחאה דמוקרטית" ולגיטימית. במצב כזה, פקיד הצבא, המתקרא מח"ט, מעז לבטל פגישה עם תושבים עליהם הוא אמור להגן ולהם הוא מחוייב כי הוא "נפגע" מבני הנוער שגירשו אותו. קמפיינים דוחים ומרושעים יש רבים, אולם קמפיין זה גרם למערכת צבאית לשנות את המצפן שלה. על מנת ששוטר יתלוש זקן ליהודי דתי נדרשת כמות דלק עצומה במנוע השנאה הפנימי. זוהי עדות אחת מיני רבות לעולם ערכי שהתהפך.
בעולם מתוקן, מערכת אכיפת החוק אוכפת את החוק ובכללו שמירה על ביטחון חיי אדם. אולם, במצב הסוריאליסטי בו מערכת אכיפת החוק לא מתפקדת ומפקירה את ביטחון האזרח, האם עליו לוותר על חייו בשם צדקנותם של אחרים? מערכת הביטחון חייבת למוסריים שבתושבי מדינת ישראל – למתנחלים ביו"ש – תשובות. מה אמור לעשות אדם שחייו וחיי משפחת הפכו לרולטה רוסית? אבן, קליע, בקבוק תבערה ומחסום אבנים, סכין ו-M16, רקטה ומטעני נפץ; כל אחד מאלה הוא מנת חלקו הפוטנציאלית של ילד או זקנה תושבי יו"ש, מנת חלקם ומנת משפחתם, ובמערכת הצבאית אין עוזר. האם אדם אשר הופקר למותו על ידי המדינה מחוייב לאמנה החברתית גם ולוותר על חירותו הבסיסית להילחם על מנת לשרוד? האם נאשים חיה פצועה המגנה על צאצאיה? האם נכעס על אדם ששואף לשמור על ילדיו?
אנו נמצאים במצב בו המערכת איבדה את תוקפה המוסרי. המערכת משתפת פעולה עם קמפיין "אלימות המתנחלים" ועליה לתקן את דרכיה. אנחנו לא עוצמים עיניים. גם המתיישבים עושים טעויות וגם מתיישבים חוטאים לעיתים, אך הטעויות הן בשל מציאות בלתי אפשרית ורצון לשרוד.
מהי תשובת מערכת הביטחון שאינה מספקת את הפתרון הראוי? הריסת מאחז ומבנה, מעצר מנהלי ועינוי דין. אין דין על רשלנות צה"ל והפיכת השומרון למטווח ביהודים, וכל עוד אין דין חייבים המתיישבים לדרוש דין; לדרוש דין מהמח"ט, האוגדונר, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. דרישת הדין הזו היא-היא המעשה המוסרי. דרגות המח"ט אינן מגן מפני אחריות ודין.
אולם, אם נחזור לראשית, הפתרון פשוט: צריך לכייל את המצפן, להצפין את המפה, צריך להגיד בריש גלי: המתיישבים הם המוסריים, הם הטוב, הם המחסום הלאומי האחרון מול מערכת פלסטינית שקיימת על מנת ליישם ג'נוסייד ביהודים. את המציאות הבלתי הגיונית חייבים לתקן באמירה פשוטה: יש כאן טוב ויש כאן רע, שום קמפיין לא יכול לשנות את המציאות, אלא רק לעוות אותה בעיני ההמונים. עלינו להגיד זאת בצורה מפורשת: המתיישבים יישארו וישגשגו.
האירוע באום צפא ולאחריו בעטרת ממחיש תהליך בעייתי מאוד. למערכת הביטחון הייתה נוחה הגישה שרווחה עד היום – "גיבורים ומטומטמים". אבל זה נגמר. המתיישבים אכלו מעץ הדעת. ומערכת הביטחון? עודנה אוכלת מעץ הרעל של קמפיין "אלימות המתנחלים"
