הרוחות סוערות והדעות חלוקות ביחס לפעולות התגמול של יהודים מהשומרון בכפרים הערבים סביבם. רבים מגנים את הפעולות בלהט. לעתים נראה שבלהט גדול בהרבה מזה של מציתי הבתים באום צפא.
הטעמים מובנים מאליהם וגם נטחנו כבר עד דק: אסור לקחת את החוק לידיים, זה לא מוסרי, לא מועיל וגם לא תורם להעלאת קרנם של ההתיישבות והמתיישבים בקרב שאר אזרחי ישראל. אצל רבים מהמגנים בתוך המחנה, אלה ההזדמנויות היחידות בהן יוצא להם לכתוב על ההתיישבות ביהודה ושומרון לטוב ולרע, כך שהמקור לאנטגוניזם שמעוררים הגינויים והמגנים ברור ואף מוצדק, אבל כמובן שלשאלת היחס העקרוני לפעולות האלה הוא לא מעלה ולא מוריד. בצד הנגדי למגנים נמצאים הלא-מגנים. כן, אלה הקטבים בתוך הדיון הימני או הציוני דתי, יש מגנים ויש לא-מגנים, תומכים אין. לא בקול לפחות.
הלא-מגנים טוענים בערך כך: אמנם הדברים ראויים לגינוי מצד עצמם מכל הטעמים שהשמיעו המגנים לעיל, אבל לא נצטרף למקהלת התנים האורבת להתיישבות ולמתיישבים ומחכה לכל הזדמנות להכפיש ולהבאיש אותם, מה גם שעל אף שהמעשים עצמם פסולים כאמור, המניע מאחוריהם כשר – הרי בטחון המתיישבים אכן מעורער ואוזלת היד של הרשויות היא ענין מוכח וגלוי שאת תוצאותיו אנו חווים על בשרנו, לצערנו. בעצם, איזה מוצא יש עוד לתסכולם של תושבי האזור המרגישים שחייהם וביטחונם הופקרו? ובאשר למצב יחסי הציבור של ההתיישבות, אלה ממילא מושפעים ממה שיבחרו אמצעי התקשורת לשלב בשיח ואנחנו יודעים כבר מה יבחרו, כך שלא פעולות התגמול הספורדיות של היהודים המותקפים הן אלה שיטו את הכף לרעה, אלא דווקא הגינויים הרמים והרבים ללא פרופורציה.
זהו, בקצרה, הדיון ואלה טענות הצדדים, כאמור הוא חוזר על עצמו כמעט באותו נוסח כבר שלושה עשורים לפחות, פעם מעל דפי "נקודה" ו"מעריב" והיום בפייסבוק ובטוויטר. לא הרבה התחדש ואין כל כך מה להוסיף. כל הצדדים צודקים וכל הצדדים מדברים מתוך דאגה כנה לעתיד ההתיישבות והציונות ומה לא.
מה שכן התחדש בחצי השנה האחרונה ולא יכול שלא להטיל את צלו על כל דיון ציבורי, חברתי או פוליטי במדינת ישראל בעשור הקרוב הוא המרד המאורגן של האליטה החילונית-אשכנזית-שמאלנית בממשלה הנבחרת.
תקציר האירועים הקודמים, למי שבילה בטיסה טרנס גלקטית בחצי השנה האחרונה ולא טרח להתעדכן: בראשית השנה הגרגוריאנית הקים בנימין נתניהו לראשונה בחייו ממשלת ימין ימין, כלומר קואליציה של מפלגת הליכוד עם מפלגות ימניות ודתיות ממנה, ממשלה בה הוא עצמו מהווה סמן שמאלי. לראשונה ב-40 שנות "שלטון ימין" נצנצה בקרב ימנים רבים התקוה שהממשלה החדשה תגשים את חזונו של הימין, בעיקר בתחום המשפטי שהוא החשוב והמכריע ביותר. חזון שממשלות הימין לאורך השנים הקפידו לטשטש ולמסמס, בדרך כלל תוך הישענות על חברי קואליציה ממפלגות המרכז-שמאל כתירוץ. ואכן הממשלה החדשה הכריזה מיד עם כינונה על רפורמה מקיפה במערכת המשפט, מערכת שמהווה כבר שלושה עשורים ראש החץ של השמאל הפוליטי בפועל וחומה בצורה בפני שינויים מדיניים חברתיים וכלכליים המשקפים את דעת הרוב הדמוקרטי במדינה, קרי שינויים ימניים.
הרפורמה אכן הושקה בחגיגיות אך מעולם לא יצאה אל הפועל וכרגע נראה שדינה להיגנז. זאת בגלל עוצמת המרד שפרץ בעקבות ההכרזה על הרפורמה. האליטה, שבניה אולי מועטים מספרית אך שולטים ללא עוררין בכל מוקדי הכוח החשובים במדינה: המשק, הפקידות, התעשייה, האקדמיה, התקשורת וגם הצבא והמשטרה, נעמדה על רגליה האחוריות ולמעשה הודיעה לממשלה בכל דרך אפשרית (כולל הפגנות אלימות, שביתות המוניות ופגיעה ממשית בכלכלת המדינה) כי נסיון לחוקק את הרפורמה יביא להסרתה מכס השלטון בכוח. לנוכח כוחותיה העדיפים של האליטה נסוגה הממשלה מכוונתה המקורית, ראש הממשלה הודיע על פתיחת "סבב דיונים" בנושא הרפורמה המוצעת ובפועל נראה שהיא ירדה מסדר היום ושוב לא תחוקק, ודאי לא במתכונתה המקורית וההכרחית ליישום כל מדיניות ימין עתידית.
על רקע המאורעות האלה, כל הגינויים הוותיקים על "לקיחת החוק לידיים" והאזהרות מ"אנרכיה" בשל פעולות תגמול בכפרי פורעים ערבים, נשמעים מעט מיושנים. אקדמאים ממכון ויצמן, בעלי עסקים מיליונרים ופנסיונרים ותיקי מלחמת יום הכיפורים, חסמו באופן לא חוקי את הצומת המרכזי במדינה, שבוע אחר שבוע, רק בגלל שהפסידו בבחירות והממשלה הנבחרת איימה לקחת מהם את הפריבילגיות המופרכות מהן נהנו עשרות בשנים. כשמשווים את אופי התגובה של מתיישבים יהודים מהמעמד הבינוני והנמוך למתקפה רצחנית שניתכת עליהם יום יום לנוכח אוזלת יד פושעת של כוחות הביטחון, קשה שלא להרהר בכל הטיעונים הישנים בוויכוח הפנימי, אולי הגיע הזמן לנער מהם את האבק ולבחון אותם מחדש.
