זה אמור היה להיות שבוע עמוס במיוחד. בכל יום נסיעה ארוכה ומעט מאוד שעות שינה. הוא התחיל עם לב שנפתח בהופעה הכי טובה בעולם שהייתי בה (פלוטניק וטונה למי ששואל) ובין פגישה לפגישה, תוך שצעדתי אל היעד הבא, נתקלתי, סובבתי, בום – נפלתי ולקום לא ממש הצלחתי.
אנשים מתוקים ניגשו לעזור. אמבולנס פינה. בלב התפללתי ״רק לא שבר עכשיו, רק לא שבר". אבל שברתי ושילמתי: את הלו"ז העמוס ביטלתי, קביים נטלתי, עם עצמי קצת השתבללתי, לנשום עמוק השתדלתי.
נדמה שדברים מהסוג הזה תמיד מגיעים בזמן הלא מתאים, לא שיש זמן מתאים לשבור עצמות, כן?
ולפעמים קשה לראות בזמן אמת איך הדבר הזה שקרה הוא לטובה, ומה כל כך טוב בנטייה של הגוף ימינה, עצירה כל צעד וחצי, וסגנון הליכה זמני של סבתא שלי עליה השלום בערוב ימיה? ולפעמים זה מאתגר גם אם ברור שזה שיעור נוסף באמונה. ויש רגעים שלמרות ההבנה, למרות הראייה ולמרות האמונה, את רק רוצה להגיע בקלות למלח לחביתה. והקטע הזה ששום דבר לא מובן מאליו, הוא אמיתי, וידעתי אותו גם בלי לשבור רגל. ובכל זאת, אולי כנראה לא מספיק.
ואיזה מזל שהכול קרה רק אחרי ההופעה, כי כמו שפלוטניק אומר: "תהליך זה תהליך זה תהליך וסבלנות זה המפתח שלי להבנה". וכמו שטונה אומר: "גם זה יעבור".
