כשרק נולדה לי רננה והפכתי לאמא, לקחתי אותה איתי לכל מקום. הייתי סטודנטית צעירה עם תינוקת קטנטנה בת חודש וקצת, יוצאת מוקדם לטרמפיאדה כשהיא במנשא עליי, יוצאת מהשיעורים לצלילי הטלפון של מטפלת הפעוטון כדי להניק אותה בכל עת שרצתה.
הייתי נוסעת איתה בטרמפים לחתונות, לאירועים משפחתיים, לחוף הים, ובגדול כמעט לא נפרדתי ממנה. הייתי מהאמהות המורות האלה, שיוצאות לטיול עם תלמידות ומצרפות את הילדה שלהן בת השלוש למסלול של בנות כיתה ו' בהרי ירושלים. אפילו מפגשים עם חברות תמיד כללו גם אותה, עד שהיא הייתה נרדמת על הכיסא לידי.
גם רזיאל היה לוקח אותה איתו בכל זמן שהיה צריך, גם למקומות המוזרים ביותר. כמו חלוקת מוצרי מזון לפסח בביתר־עילית ברכב מקרטע, כשהיא יושבת על בוסטר מאולתר מכמה קופסאות של מצות רכות בכשרות מהדרין.
"רזיאל היה לוקח אותה אתו גם למקומות המוזרים ביותר. כמו חלוקת מוצרי מזון לפסח ברכב מקרטע, כשהיא יושבת על בוסטר מאולתר מכמה קופסאות של מצות רכות בכשרות מהדרין"
עברו שנים, היא גדלה, וביחד איתה גם אחֶיה. והמשכנו לקחת אותם לכל מקום. זכורים לי אירועים בודדים מאוד שבהם הילדים לא היו איתנו. אבל בתקופה מסוימת זה התחיל להעיק עליי. רציתי את עצמי לבד. ואז, גם כשיכולתי לקחת אותה איתי לקניון או למקומות אחרים, פשוט הפסקתי. היא כמובן לא אהבה את זה. ההרגל שלה, שאמא איתה תמיד ואפילו מוציאה אותה מהגן ובית הספר בשעות הלימודים כדי לנסוע יחד, התערער. היא התנגדה ואפילו קצת נלחמה.
בתקופה שקדמה לרצח של רזיאל, שוב חזרנו להיות צמודות. שוב הצטיידתי בה כשותפה קבועה לבילויים וליציאות סתמיות, הפעם כשהיא בתפקיד השומרת על התינוק התורן.
ואז רזיאל נרצח.
השנים האבודות
ובמובן מסוים, כפי שכתבתי בעבר בווידוי כואב, הפרדתי ביני לבין הילדים שלי במשך כל תקופת האבל הראשונה. למראית עין תפקדתי כאמא נהדרת, אבל בפנים נאטמתי. בניסיון לשמור את מעט האנרגיה שהייתה בי לעצמי, פגעתי במערכת היחסים שלי עם הילדים שלי ובמיוחד, מכולם, עם רננה. והיא, כאובה ואבלה בדרכה, חיפשה אותי ללא הרף. שאהיה שם אתה כפי שהיה בעבר.
בשנים האחרונות אני משקיעה לא מעט בשיקום הקשר המשפחתי הזה. מכיוון שאת השנים האבודות לא אצליח להשיב, אני מנסה בדרכים שונות למצוא זמנים מתאימים כדי לחבר אותה ואת שאר אחיה אליי בחזרה.
לפרקים זה מצליח, לפרקים פחות. ומאז שהיא מתבגרת, מלבד גיחות קטנות למטרת קניית בגד או פריט כלשהו שהיא זקוקה לו, אני נעשית פחות ופחות מעניינת עבורה. לא מעט פעמים, היא מסרבת להזמנה להצטרף אליי או לצאת איתי.
השבוע לראשונה מזה תקופה ארוכה היא ביקשה להצטרף אליי לנסיעה.
אני מודה, בעין חינוכית אולי היה נכון לסרב לה. זה היה על חשבון שעות הלימודים, לשאר הילדים לא הרשיתי לבוא והיו עוד סיבות נכונות וצודקות שהיו צריכות להילקח בחשבון.
אבל משהו בי שמח על הרצון שלה, סוף־סוף לבוא איתי לאנשהו.
וכך יצא שבבוקר יום שמשי ונעים נסענו רננה ואני לבילוי אם ובת, בניחום אבלים.
זה נשמע נורא, אני יודעת. כלומר, עד שסוף־סוף יוצא לי להיות איתה זה שוב סביב המוות? אין איזה מקום עם קצת יותר חיים לבלות את היום בו?
אבל האמת היא שהתרגשתי מבקשתה.
מאז שהפכתי לאלמנה אני מוצאת את עצמי נוסעת לא מעט לנחם אבלים. אני יודעת שהמפגש של אלמנה עם אלמנה הוא לרוב המנחם והמייצב ביותר. אתוודה ואומר שלרוב גם לי זה עושה טוב. באיזשהו מקום, להגיע לאלמנה טרייה, לשוחח איתה, לחבק אותה, לדבר עם המעגלים הקרובים והרחוקים סביבה – מרפא בתוכי חלק מהכאב שלעולם ישהה שם.
מעולם, בכל שנותיי בתפקיד מנחמת, לא הגעתי עם ילדיי. המקום הזה, הדומה כל כך לימים ההם שלנו שבהם הכאב רק התחיל לפעפע, ביקש ממני לגונן עליהם מפניו ולהרחיק אותם משם.
כשבתי ביקשה להצטרף, היא נסעה איתי את כל הדרך, ישבה ליד השולחן בין שאר המנחמים (ואפילו פגשה חברה יתומה אחרת) והתבוננה באבלים ובבני משפחתם. וכשהיא עלתה למכונית בסוף הביקור ואמרה "אני צריכה לעשות את זה יותר", הבנתי שלא רק למעני עשיתי זאת אלא גם למענה.
בדרך חזור היא הטיחה בי, ללא רחם, את האכזבה שלה ממני על מי שהייתי בימים שאחרי הרצח.
העמידה אותי מול שאלות קשות שידעתי כבר מתחילת הדרך שביום מן הימים אצטרך לתת עליהן תשובות. שיקפה לי את תחושותיה ואת האופן שבו היא ושאר אחיה ראו אותי נעלמת ונאטמת במקום להיות להם למשענת. "אם אושי לא הייתה" היא סיכמה, "כנראה שהיינו עזובים ברחוב".
למרבה המזל השיחה הזו הגיעה בשלב שבו כבר בניתי לעצמי כלים כדי למצוא בתוכי כוח להקשיב לה. לא להתגונן ובעיקר להסכים לקבל, ולהתנחם בכך שהיום המצב אחר. טוב יותר.
אני לא יודעת כמה הנסיעה הזו הייתה משמעותית בשבילה. יש סיכוי גדול שהיא תקרא את השורות האלו, תגלגל עיניים ושוב תזכיר לי כמה אני מביכה ומגזימה. אבל בשבילי, למרות המקום הלא אולטימטיבי לזמן איכות, למרות הכאב, האובדן והאבל ששררו סביבנו, הנסיעה הזו הייתה נחמה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
