אפתח בעובדה לא פופולרית: בשבוע שעבר, כשנשמעה הבשורה העצובה על פטירתו של ר׳ גרשון אדלשטיין זצ״ל, הצטערתי רק במעט. וכשהבנתי שאני מצטער רק במעט, הצטערתי הרבה על כך שהצטערתי רק במעט על פטירתו של אחד מגדולי הדור. אבל זו העובדה הפשוטה, מה לעשות.
רצה השם יתברך ולא הכרתי כלל את ר׳ גרשון אדלשטיין בחיים חיותו. לא ראיתי אותו אף פעם, לא שמעתי ממנו שיעור או שיחת מוסר, לא הקבלתי פניו ברגל, לא הצבעתי למפלגה שהנהיג (ובעזרת השם גם לא אצביע) ובכלל, מאז שעזבתי את הישיבה אין לי שייכות של ממש לעולם האשכנזי־ליטאי־מיינסטרימי. אפילו שהסלנג נשאר לי פה ושם, וההגייה בשפת הלימוד, ושימת הלב לפרטים חיצוניים טפלים, אבל בגדול – זהו.
כל בוקר היה מחכה לנו עותק של יתד נאמן, ואנחנו היינו קוראים אותו מכריכה לכריכה ומתעדכנים בדקויות הפנימיות והקטנוניות של הניסוחים, מי נקרא ״גדול״ ומי "רשכבה"ג״
פעם זה היה אחרת. פעם, כשהייתי בחור ישיבה, השייכות הזו הייתה חלק משמעותי מחיי ומחיי חבריי. היינו שייכים לממסד, לרעיונות שלו, לפוליטיקה שלו, ל״השקוֹפֶה״ שלו וכמובן ל״גדוילים״ שלו. כל בוקר היה מחכה לנו בכניסה לחדר בפנימייה עותק של יתד נאמן ואנחנו, בלית ברירה אחרת, היינו קוראים אותו מכריכה לכריכה ומתעדכנים בדקויות הפנימיות והקטנוניות של הניסוחים, מי נקרא ״גדול״ ומי ״רשכבה״ג״ ומי ״מרן״ ומי ״מרן רה״י״ ושם היינו קוראים גם מהי ההשקפה הטהורה באמת ושם היה נכתב עבורנו מי צודק ומי טועה ומי צדיק ומי עוכר ישראל, והילד החילוני בקריקטורות של יוני היה נעשה ביזארי משבוע לשבוע וזה היה ממלא לנו איזו כמות מינימלית של מגה־בייט במוח.
יש עוד הרבה דברים שגורמים לשייכות הזו. וכשאתה לומד בישיבה, ונמנה עם הציבור, אתה שייך באופן כמעט בלתי נמנע. אבל אז מתישהו אט־אט התחלנו להתחתן או לעזוב ואצל חלק מאיתנו ההביטוס המגזרי והישיבתי הפך למרכיב זהותי אחד מני רבים אחרים. כך גם קרה שדמות הוד כמו זו של ר׳ גרשון אדלשטיין נותרה רחוקה ממישהו כמוני.
ונדמה לי שזה קשור למרחק שבין הערים בני־ברק וירושלים – המרחק הגיאוגרפי והמרחק המנטלי והמהותי. ועל אף שיש הרבה תורה בירושלים והרבה תורה בבני־ברק והרבה ישיבות בירושלים והרבה ישיבות בבני־ברק ויש גדולי דור ירושלמים וגדולי דור בני־ברקים, על אף כל זה, המרחק עושה את שלו.
אבל אז בשעות הצהריים, החלו לזרום בסטטוסים שלי בוואטסאפ תמונות מרגשות וסרטונים יפים של אלפי בחורי ישיבה עדינים וממושקפים, בכובעים ובחליפות, נוהרים בהמוניהם באוטובוסים וברכבות מירושלים לבני־ברק. ואני, כשאני רואה דברים כאלה, המרחק נמחק אצלי בשנייה. ליבי בבני־ברק ואנכי בנחלאות. אז פתחתי את השידור החי מהלוויה ונכנסתי לקרוא קצת על ר׳ גרשון אדלשטיין ולראות סרטונים שלו וככה, ביום פטירתו של היהודי מאיר הפנים הזה, החייכן הזה, העקבי הזה – בגיל מאה המופלג, עשיתי היכרות מעמיקה עם דמותו הנדירה וככה ליוויתי אותו בדרכו האחרונה. בתוך מבול הקלישאות שנכתב על אודותיו, בלט בחריגותו פוסט אחד ומיוחד שכתב הפייטן ר׳ מנחם נאבת, וברשותכם אביא קטע קצר (ומעט ערוך) ממנו, לעילוי נשמתו הטהורה של ר׳ גרשון זצ״ל:
״ר' גרשון, בניגוד לראשי ישיבה אחרים, לא היה כריזמטי, לא היה מבריק, לא מוכשר במיוחד, לא ידוע כלמדן גדול ולא משך את הבחורים שביקשו סער וסופה. היה בו משהו מאוד שקט, מסודר, ובעיקר עקבי… כשבחורים ניסו להתקיף את דבריו בשיעור, כמו שנהוג בישיבות, להתפלמס איתו בריתחא דאורייתא, להתווכח, הוא היה רגיל להשיב באופן פשוט: 'יכול להיות כמו שאתה אומר', 'צריך לבדוק', 'נכון', 'אולי'… המשפט היפהפה שנאמר בשעת פטירתו של רבי יהודה הנשיא, 'ניצחו אראלים את המצוקים' הפך לקלישאה חבוטה על כל רב גדול שנפטר. אצל ר׳ גרשון, כנראה לא נערכה מלחמה בין האראלים למצוקים. לא הייתה דרמה ולא יכולה הייתה להיות. הוא חי את חייו הקצובים, בשיבה טובה, עד גיל מאה, וכשהגיע לגיל מאה הוא פשוט הגיע לסוף, בשקט, בעקביות. לא היו אראלים ולא מצוקים, הם רבו במקום אחר בכלל. ר' גרשון נפטר בדיוק באותו קצב שבו הוא חי את מאה שנותיו, ביום עם מזג אוויר נעים, לא שרבי ולא סוער, יום נעים היושב באופן מוזר בין הסערה שלפניו לשרב שאחריו, כמו חייו. ויש בכך הדר מיוחד. אדם שכל חייו היו סביב התורה ולימוד התורה וחינוך תלמידיו. אדם שיום שגרתי של לימוד ושיעור בישיבה היה בשבילו שווה ערך לחלוטין ליום שבו הפגינו מתחת לביתו או זרקו עליו חפצים. ר' גרשון הוא מסוג האנשים שככל שנעשו זקנים יותר, כך נעשו הדורים יותר".
