היתרון בכך שהטור הזה מתפרסם שבועיים אחרי הסערה שהתקיימה סביב סרטון "האולפנה המזרחית" של תלמידות חורב הוא שאני לא צריך כבר לגנות את יוצרות הסרט, או את מי שיצאו עליהן ב־180 קמ"ש, או אפילו להביע עמדה מורכבת שתסנוט קצת בכולם ותציב אותי במקום טוב באמצע. במקום זה אפשר לדבר על מונח שלבושתי נחשפתי לו לראשונה, ומתברר שכמוני גם התלמידות: "בלאקפייס". "בלאקפייס ולעג למזרחים" זעקה הכותרת בערוץ 13; "בלאקפייס מושלם" כתבה תמר קפלנסקי ב"הארץ". גם המגוננים על בנות האולפנה עשו זאת בכך שציינו שבאותו ערב שודר בטלוויזיה הסרט "לשחרר את שולי", העושה גם הוא שימוש בטכניקה של צביעת פנים להמחשת מוצא מזרחי של שחקן, להלן: "בלאקפייס".
מילים באנגלית מעוררות אצלי חשד. לא אלה שמבקשות להעביר ניואנסים דקים שקשה למצוא להם חלופה עברית, ובפועל נועדו בעיקר להפגין את השכלתו הרחבה של הדובר, אלא למונחים שמטרתם לייבא רעיונות שנוצרו בפקולטות למדעי החברה באירופה וארה"ב וליישם אותם ללא סינון כאן בישראל. אך התגברתי על החשד ושאלתי את גוגל מה הבעיה בלצבוע את הפנים כדי להציג אדם שחום?
אם רצונך להבין איך נראה מוסד חינוכי של בני עדות המזרח, קח את בנות האולפנה האשכנזית הסמוכה ותבקש מהן לקפץ על כיסאות ולהגיד בכל משפט שלוש פעמים "כפרה"
השאלה, מתברר, העסיקה עשרות רבות של אתרים ברשת, חלקם מרכזיים ופופולריים. ובכולם מצאתי את אותה תשובה. ההרגל של שחקנים לבנים לצבוע את פניהם באמצעות שעם שרוף הוא מסורת אמריקנית שנהגה לאורך המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20, והייתה חלק מסוגה אמנותית רחבה שנועדה "לצייר את האדם השחור באור שלילי, ללעוג לו ולגלם אותו כאנס, גנב, פושע ופרא אדם מבחינה תרבותית ומוסרית, ולהצדיק המשך האפליה, גזענות ודימויים סטריאוטיפיים לשחורים" כפי שסוכם בוויקיפדיה. עם השינוי ביחס לאפליית שחורים, הפכה הפרקטיקה הזו לטאבו והיא כמזכרת טראומטית של שנות הדיכוי. עבור האמריקנים זו תשובה מספיקה. כמו שיהודים לא צריכים הסברים מפולפלים מדוע לא רצוי להשתמש בסמלים ובמחוות של המפלגה הנאצית. אבל עבורנו כאן בישראל, דומני שדרושה תשובה טובה יותר.
בראשית ימי האינטרנט, בין הפורטל של "נענע" לפורומים של "תפוז", היה אתר פופולרי באנגלית בשם dumblaws שעניינו היה ללקט חוקים מטופשים מכל מדינות העולם, כגון זה שקובע עונש מאסר על לעיסת מסטיק בסינגפור. אני זוכר את העלבון שנצרב בי כשעיינתי בחלק העוסק בישראל, שנאמר בו כך: במדינת ישראל אסור לחטט באף בשבת. התסכול מול השורה הזו לא היה בשל ההתעלמות מפסיקת הרב עובדיה יוסף שדווקא התיר את החיטוט הנ"ל, אלא מן המחשבה על איך חוק כזה נתפס בעיניים חיצוניות, לועזיות, כשהוא מנותק מן ההקשר הרחב של מלאכת גוזז ובניית המשכן ויציאת מצרים ובריאת העולם.
כשאדם מורח על לחייו משחת נעליים שחורה ופותח את פיו בסלסולים כמו־מזרחיים, הסאבסטקט הוא: מזרחיות היא אשכנזיות עם משחת נעליים; אם רצונך להבין איך נראה מוסד חינוכי של בני עדות המזרח, קח את בנות האולפנה האשכנזית הסמוכה ותבקש מהן לקפץ על כיסאות ולהגיד בכל משפט שלוש פעמים "כפרה".
כפי שקורה פעמים רבות לסערות רשת שיוצאות מכלל שליטה, גם לסערה הנוכחית היו כמה תוצרי לוואי יפהפיים, שהבולט מביניהם הוא הסרטון שהוציא הרב דוד מנחם. בין השאר הוא שואל שם בכאב: איך זה שכשאתם שרים על שולחן שבת ניגונים חסידיים אתם מתנדנדים בחרדת קודש, אבל אם בטעות יוצא לכם לשיר איזה פיוט מזרחי אתם מתחילים לסלסל בצחוק ובזלזול? והתשובה היא, לדעתי, שעבור הניגון החסידי יש לנו הקשר. וב"לנו" אני מתכוון ליוצאי מזרח־פולין. הנאורים שבינינו התפללו במוסדות שבהם שילבו בסליחות אשכנזיות את הפיוט "אדון הסליחות", אבל אולי עדיף היה כבר לא לשלב דבר. כי הרושם שאיתו יצאנו הוא שלהיות מזרחי פירושו להיות אשכנזי שאחרי חצי שעה של מלמול טקסטים גדושי שיבוצים במנגינות נוגות, פורק את המתח בשירה צוהלת של "חטאנו לפניך רחם עלינו". וכך המזרחיות כולה נעשית דקיקה ומלאכותית כמשחת נעליים. או בלשונו של הרב מנחם: אתם הופכים אותנו למופלטה.
