בחודשים האחרונים דומה כי אזרחי המדינה כמו שבו במנהרת הזמן למאה ה-19, עת התפלמסו בניהם הוגי הדעות היהודיים הבולטים דאז, כגון "אחד העם" ודובנוב מצד אחד, כנגד נורדאו ואחרים מן הצד השני. הם דנו בשאלות תיאורטיות בדבר יעדי הציונות והגדרתה כמעשית או רק כרוחנית. לא בכדי קמה הציונות והפכה לתנועה היסטורית משפיעה, שבבסיסה השיבה לציון, דווקא במזרח אירופה ולא במערבה, שם סברו היהודים כי מצבם שפיר ואינו דורש פתרון ייחודי. למרבה הצער, כידוע, הם טעו ובגדול.
לרגל יום העצמאות ה-75 למדינה, חובה להזכיר לעצמינו כי אויבה העיקרי של הציונות כיום אינו סעיף זה או אחר ברפורמה המשפטית, העשויה להוביל, לדעת חלק מהציבור, לדיקטטורה מדומיינת וחסרת כל סיכוי להתממשות. האויב האמיתי הוא הלגיטימציה והאידאליזציה של אופציית ההגירה מציון או חלוקתה לשתי מדינות: יהודית וישראלית. אופציה זו היא האויב, וודאי באופן מעשי, אך אפילו רק כשוט וכאיום, ע"י אלו שדמותה של המדינה אינו לטעמם.
הלאומיות הישראלית מתאפיינת בסממנים ייחודיים שאין להם אח ורע בקרב רוב מדינות הלאום בהיותה עדיין שברירית ומוטלת בספק קיומי, חלקו חיצוני וחלקו מרצון. "שלילת הגלות" אפיינה את הציונות בראשית דרכה, בין בגרסתה הקיצונית ביותר כשל ח.י ברנר , ברדיצ'בסקי ואחרים, ועד א.ב יהושע שהצביע על השניות ביחס העם לגולה כמי ש "מצד אחד שונא את הגלות וחולם על ארץ ישראל, אך מנגד עסוקה כל פעילותו ההיסטורית לתכלית אחת: כיצד להחזיק מעמד בגולה". כיום "שלילת הגלות" הולכת ונעלמת, תהליך המסמן את חזרתה של קללת הקוסמופוליטיות היהודית הישנה מהעבר.
למעלה מ-120 שנות ציונות לא דיכאו, כמסתבר, את הגן הקוסמופוליטי המקנן עדיין גם באלו שנולדו כיהודים חופשיים במדינה עצמאית ריבונית חזקה ומשגשגת. מאכזב ומפתיע להיווכח כי השימוש באיום ההגירה וכמובן גם מימושה בפועל , הכה שורש בעיקר בקרב חלק מצאצאי אנשי השמאל הציוני , בניהם ונכדיהם של דור המייסדים, אותם מהפכנים שבעטו בחיי הגלות והקימו מדינה יהודית בדם ואש, כשהם מהווים את האליטה המשרתת וחיל החלוץ ההולך לפני המחנה בביטחון ובהתיישבות.
כשמאזינים כיום לקולות המטרידים הללו (כן, למרות ההתעטפות בדגלי ענק), בנוסף לאיומי הוצאת כספים והעברת פעילות הייטק לחו"ל, איומי סרבנות, טרנד הוצאת הדרכונים הזרים והקמת מושבות ישראליות ברחבי הגלובוס, ובפרט לנוכח השיח הנואל והמאוד רווח על פיצולה של המדינה לשתיים, יהודה וישראל, עושה רושם שחלק מסוים אך עתיר השפעה ואמצעים מתוך המחנה הליברלי בישראל, מציב, ולא בפעם הראשונה, סימן שאלה על עתידו ועתיד ילדיו במדינה, באמתלה של הפרת החוזה הדמוקרטי – הערך המכונן של הציונות לשיטתו.
הקוסמופוליטיות אינה המצאה יהודית כמובן, יסודה ביוון וברומא, והיהודים בני אותו הזמן היו חריגים דווקא בייחודיות הלאומית הקיצונית שלהם ביחס לעמים אחרים. מגמה זו הגיעה להיפוכה המוחלט במאה ה-19 בפרט בקרב יהודי רוסיה, והקוסמופוליטיות נכחה גם במערב אירופה ובארה"ב. עליית הפשיזם והנאציזם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והפיכת הגזע לרכיב לאומי, הפכה אותה לעוגן הצלה טבעי בקרב יהודים קרועי זהות.
אין חולק על זכותו של הפרט לבחור היכן ברצונו לחיות מטעמי פרנסה אהבה וכד'. יחד עם זאת, מגמות ההווה בקרב חלקים משפיעים בשמאל הליברלי מתנגשות חזיתית בערך הציוני הגבוה ביותר שהוא ההידבקות באדמת ציון למרות כל הקשיים, מחוץ וגם מבית, כולל המחלוקות הפנימיות. שלילת הגולה וגינוי הירידה מהארץ נותרו כמסר מכונן בעיקר בחינוך הציוני-הדתי, החרדי והמסורתי . בכך לטעמי מוטל צל כבד על המאבק האזרחי הלגיטימי שמנהל הזרם הדמוקרטי-ליברלי על זהותה היהודית-דמוקרטית של מדינת ישראל.
רבים כיום מטעים או מוטעים במכוון בדברם על "הפרת החוזה" שאירעה לאחרונה כביכול בין האזרח למדינה. הפרה המצדיקה סירוב פקודה ופגיעה בכלכלה, ואף הגירה. זאת במקביל לעניין הציבורי המחודש במגילת העצמאות שכידוע כוללת בתוכה רכיבים דמוקרטיים חשובים ביותר, אך אשר ממנה הוצאה במכוון המילה "דמוקרטיה" דווקא ע"י ידי משה שרת (מיוני מפא"י) שהותיר את נוסחה הלאומי-היסטורי כפי שמוכר לכולנו. אעז להניח כי חלקים מרכזיים במחנה-הדמוקרטי הליברלי דהיום, לא היו חותמים על המגילה בנוסחה הנוכחי, בהיותה מדגישה מידי את זכויותיו ההיסטוריות והטבעיות של עם ישראל במולדתו העתיקה, תוך שהיא מותחת קו ישיר מתקופת התנ"ך ועד לשיבת ציון המודרנית. יש לשער כי מנסחיה היו מואשמים כיום ביודוצנטריות ובאתנוצנטריות לאומנית בואכה "הדתה".
למרות זריית החול: אין חולק בקרב הרוב המכריע בכלל מגזרי ההחברה הישראלית כי חובה לשמר את השיטה הדמוקרטית ברוח ערכי מגילת העצמאות ללא כחל וסרק. הגן הדמוקרטי מוטמע היטב בקרב רוב מוחלט של אזרחי ישראל היהודים עוד מימי עומדם על שפת ים סוף בארבע כיתות, ממש בדומה לגן הקוסמופוליטי שמניע חלקים רבים מתוכנו להצטייד בדרכונים זרים. יחד עם זאת יש להזכיר שוב ושוב: מדינת היהודים לא הוקמה בשל מצוקה במספרן של המדינות הדמוקרטיות בעולם, או בשל ההכרח להקים סניף דמוקרטי-ליברלי בלב המזרח התיכון הערבי. מטרת הציונות הייתה חידושה של רוח האומה היהודית בשל כישלון האמצניפציה, קרי כישלון הקוסמופוליטיות היהודית, ודחיית התפיסה כי כרטיס הכניסה של היהודי למשפחת העמים חייב להיות כרוך בהתפרקות לאומית ודתית מוחלטת מצידו.
לאחר 75 שנות עצמאות, מוטלת עלינו החובה להזכיר לעצמנו ביתר שאת, כי הציונות יכולה להתקיים אך ורק בציון ולא בכל מקום אחר בעולם. זהו בסיס הקיום של העם היהודי במולדתו וזהו החוזה האמיתי בין המדינה לאזרחיה אשר על קיומו מסרו רבים כל כך את נפשם ועליו יש לעמוד ולהיאבק. כשנשוב ונסכים על העיקרון המקודש הזה ללא התניות ונראה בישראל בצורה הטבעית ביותר "מולדת וארץ ייעודה", נוכל לפתור לבטח גם את יתר המחלוקות בנינו, חריפות ככל שתהיינה.
חג עצמאות שמח.
