קולולולולו חג שמח ישראל! למרות כל האלימות והזעם והפחד והכעס והמועקה, למרות המוקשים החברתיים והכלכליים והתרבותיים והדתיים שאנחנו מדחיקים, למרות הפקקים הדחוסים, הדירות היקרות, החמסינים הרעים, והמנהיגים הקלושים, למרות המלחמות המיותרות, התשתיות הרופסות והעוולות שמעבר למחסומים, למרות התחושה הפראיירית שכולם דופקים את כולם תמיד, למרות זאת, למרות הכול, אני אוהב את המקום הזה, את האדמה הזו, את האנשים האלה, את המדינה הזאת! למרות הכול, בזכות הכול, אני אסיר תודה על הזכות שניתנה לי לחיות כאן ועכשיו, במקום הזה, ובזמן הזה, נס גדול קורה כאן, יום יום, שעה שעה, ואת הנס הזה אני חי ונושם ופועם, ועל הנס הזה אני אסיר תודה, זה הסיפור שלי! המדינה שבה נולדתי, ובה אני מגדל את ילדיי, חוגגת עכשיו 75 שנים, והשמחה שלה היא גם השמחה שלי, שכוייח!
יש לי חבר טוב וחכם שקוראים לו דניאל, פעם, כשלמדנו ביחד בתיכון, הוא היה הנער הכי מגניב ומסתורי בשכבה, ואני הייתי נער כזה רועש עם חולצת בני עקיבא ומשקפיים וקוביות בשיניים וציצית, חחחחח, ובמשך כמה שנים היינו אויבים בלב ובנפש, כי הוא היה המלך של הקולים, ואני הייתי המלך של החנונים, אבל אז, בכיתה י"א, או י"ב, פתאום ניצתה בינינו חברות עמוקה, ואהבה אינסופית, ואת החברות הזו, ואת האהבה הזאת, אנחנו מחזיקים בשמחה כבר כמעט עשרים שנה, וזה לא מובן מאליו! כי דניאל גר באנגליה, כבר כמה שנים טובות, ואת הקשר שלנו אנחנו מחזיקים בעזרת הודעות קוליות אינסופיות, חחחחח, אבל בעיקר בעזרת מפגשים נדירים ומשמעותיים שקורים לנו פעם ב, כשהוא מגיע לביקור בישראל.
ולפני שבוע דניאל הגיע לארץ לביקור קצר וחטוף, וביום שהוא הגיע לארץ השתתפתי במין אירוע מגניב בירושלים, אירוע כזה של "דיבייט", שבו שישה אנשים מתווכחים על נושא מסוים, והנושא הפעם היה "ירושלים", שלושה דוברים בפאנל היו נגד ירושלים ושלושה בעדה, ואני הייתי בעד כמובן! אני תמיד בעד, באופן כללי, שכוייח!
בקיצור, ככה יצא שדניאל הצטרף אליי לאירוע המשונה הזה. וכשנסענו ביחד, בדרך, הוא אמר לי שבמבט מהצד, במבט של ישראלי שחי עכשיו באנגליה, ההרגשה היא שבישראל כל הזמן קורה משהו, גדול, קשוח, קיצוני, תקדימי, הפגנות, הפגנות נגד הפגנות, פיגועים, טילים, נערות אולפנה נלהבות, פוליטיקאים מחורפנים, ואני אמרתי לו שזה נכון, שזו ההרגשה גם מבפנים.
ואחר כך הגענו לאירוע, ונפרדתי מדניאל ועליתי לבמה, וכשהגיע תורי לדבר בשבחה של ירושלים, לקחתי את המיקרופון וסיפרתי לקהל שאני לא אוהב את ירושלים בגלל הרוח הנעימה בלילות של הקיץ, ואני לא אוהב את ירושלים בגלל שאמא שלי האהובה שלי גרה שם, אני אוהב את ירושלים משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שירושלים מעניקה לי סיפור. אתם מבינים, אנשים צריכים סיפור. כל האנשים צריכים סיפור. יד ושם, הר הרצל, הר הבית, מסגד אל אקצה, כנסיית הקבר, ירושלים היא מעיין אינסופי של זהויות, של סיפורים כבדים ומעיקים שאי אפשר לשאת, והכובד המעיק הזה, מעניק לנו את הסיפור שלנו. וגם אם אנחנו מתנגדים לסיפור הזה, ירושלים עדיין מעניקה לנו סיפור להתנגד אליו. כך שגם להתנגד לירושלים, זה להיות בעד ירושלים. כי ירושלים היא "הסיפור", שמעניק לנו זהות, ושייכות, והקשר. שכוייח.
והדבר השני שאני אוהב בירושלים, ככה אמרתי שם בדיבייט, זה את היכולת שלה להתמודד עם כל השאלות שישראל מדחיקה כל היום. בתל אביב קל להיות ליברל, כשכל הליברלים מוקפים בליברלים. בבני ברק קל לדבר על אהבת ישראל כשכל הישראלים נראים אותו דבר. אבל בירושלים, אייי אייי אייי, בירושלים קשה להיות ליברל, וקשה להיות אוהב, בירושלים אי אפשר להתחמק מכל השאלות האיומות, בירושלים המפגש הכרחי, כולם הולכים באותם רחובות, נוסעים על אותם כבישים ונדחקים באותה רכבת רועשת. ירושלים היא סלוגן בשבחה של אי ההדחקה. ירושלים היא עיר שמצליחה להכיל בתוכה המוני אנשים שלא מסוגלים להכיל זה את זה. הם לא מדחיקים דבר, וגם ירושלים לא מדחיקה דבר, ולכן אני בעדה. כי אני בעד לא להדחיק. הדיבייט הסתיים בניצחון מוחץ של קבוצת הבעד. אולי זה קשור לעובדה שהאירוע התקיים בירושלים. וכשיצאנו מהאירוע, חשבנו על התקופה הקשוחה הזו שבתוכה אנחנו מתבוססים עכשיו, ביום חגה של ישראל. זו תקופה ירושלמית, של חזרת המודחק. פצעי הבגרות של ישראל מוציאים עכשיו מוגלה. כל הנושאים שהדחקנו באדיקות, במשך שנים, זולגים עכשיו החוצה. כל הארץ הפכה לירושלים. זה הרגע הנוראי והנפלא שבתוכו אנחנו נתונים.
ומתוך כל הרעש הזה, מתוך כל המתח הזה, אפשר גם לחלץ אולי דוק מתוק של שמחה. עם ישראל חי ובועט ותוסס וכואב על אדמתו שלו, במדינתו הריבונית. אנשי ימין ואנשי שמאל מניפים את אותו הדגל, עם ניצוץ כועס של להט בעיניים, ועל כל פשעים תכסה אהבה.
הדרך לטוב משותף עוברת, מתברר, בג'ונגל של דעות, תשוקות, חלומות ואכזבות. ואת הג'ונגל הזה אנחנו צולחים ביחד, בכאב ובפחד, עם שריטות בכל הגוף. ובג'ונגל הזה, אנחנו חוגגים ביחד את העצמאות שלנו, שבה זכינו לפני 75 שנה. חג עצמאות שמח.
