קצת אחרי שנרצחו שני האחים הקדושים הלל ויגל יניב בפיגוע הנורא בחווארה, התחלתי להרגיש שחוסר האונים שלי מקבל צורה.
כבר תקופה ארוכה קודם לכן הרגשתי בכאב שאם אמשיך לעמוד מהצד ולהתבונן במציאות המתהווה לנגד עיניי בלי להיות שותפה לה – ארגיש החמצה גדולה. והתחלתי, למרות חוסר הנוחות, לחפש את מקומי בתוך המתרחש.
אבל בהירצח שני האחים, קורבנות נוספים לאחר שני האחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי השם יקום דמם, התחלתי לחשוב שאולי יש פה סימן. סימן שאנחנו יותר מדי משחקים באחים שלנו, באופן מילולי ואולי גם באופן מעשי.
שאולי המשימה הלאומית הנכונה כרגע היא חיפוש אחר האחווה החבויה בתוך העם. שאולי עליי לחפש את אחיי, שיאמרו לי איפה הם רועים.
מתוך תחושת השליחות הזו חשבתי על נקודת התורפה הלאומית השייכת לי: השכול, שאני מחזיקה כבר כמה שנים. הרשיתי לעצמי לחשוב ואף לבטא את המחשבה שאם יש זמן שבו מותר ואף הכרחי לשלוף את הקלף הזה, מניעת קרע בעם היא מטרה נעלה דיה.
יצרתי קשר עם כמה משפחות שכול נוספות מתומכי הרפורמה וממתנגדיה. המטרה הייתה בסופו של דבר להגיע לנשיא המדינה כדי להדגיש בפניו שמחברים בינינו הכאב וגם ההבנה המשותפת שאם נזדעק יחד ונביע את חששנו מהשיח האלים ומהידרדרות המאבקים, נוכל להצליח לעורר את לב המובילים והיוזמים. סוף־סוף נצליח להושיב אותם יחד למציאת נתיב שיחייב אותם לצעוד בצוותא ולבנות לנו מרחב משותף ומאחד, כשכל מחנה מביט וקשוב גם למחנה השני.
לשמחתי הרבה היוזמה הזאת התקבלה ברצון רב אצל משפחות רבות – חלקן הלא מבוטל משפחות שעולמן שונה משלי כמעט בכל נקודה, ובעיקר בהתמודדות שלהן עם השכול.
עם חלקן כבר יצרתי קשר בעבר, שהתבסס ברובו על אהבה שאינה תלויה בדבר. בלי להעלים את הפערים ביננו, בלי לנסות להטות איש את דעותיו ורגשותיו של חברו, כאשר המשותף היחיד להיכרות ולהזדהות בינינו הוא האובדן הלאומי האישי.
עדיין פלונטר
עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים, בקבוצת הוואטסאפ שפתחתי למען המטרה היה ניכר שזה לא פשוט לאף אחד. שכל דעה מביאה איתה עולם רגשי שלם, ושנדרש מכולנו להגיע לבית הנשיא ללא שום ציפייה וללא שום ביטחון שאכן נצליח להגיע להבנה ולהסכמה לגבי מה בדיוק ביכולתנו לעשות.
על אף החששות, בהכנות למפגש הייתי אופטימית. ואם לומר את האמת, ככל הנראה, עוד לפני האופטימיות הייתי פשוט יומרנית מאוד. חשבתי, לא היה לי ספק, שנצליח לגשר על כל פער. שבכוחי ללכד את כולם תחת מטריית השכול, ובשמו למצוא את נוסחת הקסם שכולם יסכימו עליה ואיתה נשמיע את קולנו, כאיש אחד בלב אחד.
הפגישה עם הנשיא הייתה מרגשת מאוד. השיח הכן, הרגיש, הדואג, החושש והמגויס נשמע מכל גרון בחדר. עיניהם של כל הנוכחים נצצו מדמעות, שהסתירו בתוכן כאב על העבר לצד כמיהה גדולה לנתיב לעתיד שיביא עמו מחירים כבדים פחות.
לאחר המפגש עם הנשיא נשארנו לשוחח בלעדיו. לטכס יחד עצה איך נכון לסכם את המפגש והאם נצליח להגיע להסכמה שתוביל למטרתנו, הנמכת גובה הלהבות מכל הכיוונים.
על אף הציפייה והיומרה שהיו בי, לא הצלחנו להסכים על הקול הנדרש לבקשת רגיעה. למרות המחבר בינינו היה ניכר שעוד דרושה דרך ארוכה ושורשית לכולנו כדי למצוא כיצד הכי נכון שנאמר את הדברים.
אני לא רגילה לזה.
השנים שחלפו לימדו אותי שאיש אינו מעז להתווכח עם שכול, ויראת הכבוד שחולקים לי ולשאר חבריי למועדון היא חסינת כול. אין כמעט דבר שלא הצלחתי להשיג מאז שרזיאל נרצח. קולי נשמע וכך גם קולם של שאר חבריי ומשפחותיהם. ולכן, כשיצאנו מהמפגש עם הנשיא היה לי ברור שהפתרון נמצא אצלנו בידיים, ומרגע שנביע אותו – כולם ימחאו כפיים ויאמרו עליו אמן.
אלא שלא כך היה. עבר יותר שבוע מאז המפגש ההוא, ולמרות ההשקעות והמאמצים מצד כל אחד ואחת מאנשי הקבוצה, לא הצלחנו לחבר את כולנו באופן מעשי לקראת התגייסות למשימה.
למרות הרצון העז של כולנו ובעיקר שלי לפתור את הפלונטר הזה, זה פשוט לא קרה.
מעבר להבנה הפשוטה שיש דברים שצריכים להסתדר ולהתברר בדרך ארוכה יותר, קיבלתי שיעור בענווה.
הבנתי שתהליכי עומק דורשים בירור עומק ושכעת אנחנו בעיצומו של בירור מהסוג הזה. אין קיצורי דרך. אין נוסחה מתמטית לאחדות. למרות הרצון העז שלי ושל חבריי, הדרך ארוכה ומפותלת מכפי שהסכמתי לקבל בראשית היוזמה.
אני לא אומרת נואש, גם שאר אחיי לקבוצה המהממת ההיא לא מוכנים לקבל שאין פתרון. הפתרון קיים, ובסופו של דבר, בין בזכותנו ובין בדרך אחרת, הוא יתגלה ודברים יגיעו למקומם הטוב. נדרשת סבלנות, הזקוקה להמון סובלנות. אבל מה שברור הוא שכמונו יש לא מעט, ובכל יום יותר ויותר, אנשים המבקשים, לפני הכול ובכל דרך שתידרש, פשוט להיות אחים. 0
