ברשימה הקודמת ראינו את פירושו החסידי הקלאסי של ר' צדוק הכהן מלובלין למדרש חז"ל "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר". באופן לא צפוי, ר' צדוק מתייחס להסתר הפנים ולסיום תקופת הנבואה של בית ראשון בצורה חיובית. הבנה אחת שלו, בעקבות מדרש חז"ל, היא שסיום תקופת הנבואה הביא לסיום הצדדים השליליים שנלוו אליה, שכן הרגש הדתי חזק כלל גם משיכה לעבודה זרה. הבנה נוספת של ר' צדוק היא שרק לאחר שקיעת הנבואה התאפשר לחכמים להתחיל לפתח את התורה שבעל פה.
ר' צדוק קושר את סיום עידן הנבואה והמעבר לתקופת התורה שבעל פה יחד עם סיום הניסים הגלויים ותחילתה של תקופת הניסים הנסתרים. שני מעברים אלו קשורים לפורים. לכאורה זוהי ירידה, אולם בשניהם רואה ר' צדוק התפתחות חיובית:
וזהו חזרת קבלת התורה בימי אחשוורוש. דהדר קבלוה מאהבה, והיינו על תורה שבעל פה, דעל זה היה תחלת כפיית הר כגיגית. ואסתר סוף כל הניסים, מדרגה אחרונה שבמדריגות הניסים… הם הנסים נסתרים שה' יתברך עושה עמנו בכל יום… גם הנהגה טבעית הכל הוא מה' יתברך, המסבב סיבות בהסתר והעלם להיות לטובת ישראל, שעל זה אומרים על נסיך שבכל יום. וכן נס דאסתר לא היה בשידוד טבע, כי זה דרך טבע שמלך יעשה רצון אשתו. אך עם כל זה הכל הכירו אחר כך סיבוב הסבות שתיהרג ושתי ותלקח אסתר, כי הכל נסים נסתרים לישועת ישראל. וזהו שגם בהסתרת פנים ידו נטויה עלינו. וזהו שורש אסתר.
פורים מייצג את המעבר מניסים גלויים לניסים נסתרים. בדברים אלו יש פירוש מעניין למושג הסתר הפנים. אין הכוונה שהקב"ה מסתיר את פניו אלא ההפך, שהוא מגלה את פניו בהסתר, דרך הניסים הנסתרים. וכך בפורים הבינו הכול שגם מה שנראה כהנהגה טבעית, הכול הוא מה' יתברך.
הבנה זו, שהקב"ה עושה ניסים נסתרים, התאפשרה אך ורק בעקבות סיום תקופת הניסים הגלויים, בדיוק כמו שפיתוחה של התורה שבעל פה התאפשר לאחר דעיכת האור הגדול והמסנוור של הנבואה. זו משמעותה של כפיית ההר כגיגית, שהסתיימה עם הנבואה. אז נוצרה האפשרות לקבלת תורה נוספת, מאהבה, וזו התורה שבעל פה.
האור הגנוד
נמשיך ונראה כיצד רואה ר' צדוק את משמעות פיתוחה של התורה שבעל פה על ידי החכמים, ואת יחסה לתורה שבכתב שניתנה בנבואה מהקב"ה:
אבל עוד ידו נטויה בהסתר פנים לזכות לאור גדול יותר, על ידי ש"אשים דברי בפיך". שכל חכמת חכמי תורה שבעל פה הוא דברי א־לוהים חיים ית"ש… וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני. ועל כן חכם עדיף מנביא, דאף שהוא בהעלם הוא משיג יותר.
באופן פרדוקסלי, אומר ר' צדוק, הסתר הפנים מזכה לאור גדול על ידי המציאות של "אשים דברי בפיך". ר' צדוק מפרש פסוק זה על התורה שבעל פה, שאף שאיננה נבואה, כל מה שמתחדש במסגרתה הוא דברי ה'. הוא לומד זאת מהמדרש האומר שכל מה שיתחדש בבית המדרש על ידי "תלמיד ותיק" כבר נאמר כהלכה למשה מסיני, ולמרות זאת "חכם עדיף מנביא".
במקומות רבים בכתביו ר' צדוק ממשיך ומפתח רעיונות אלו. ב"פרי צדיק" לפרשת כי־תצא הוא כותב: שמשה כשנולד נתמלא הבית אורה, היינו מפני שלא קלקל כלל מעולם. ושורשו היה בחינת תורה שבכתב. שבשעת מתן תורה היה ראוי להיות התיקון האמיתי, כמו שהיה קודם פגם אדם הראשון. ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה. אך אחר החטא נצרך לרב חכמה, לתקן על ידו הרב כעס. וזה היה בלוחות אחרונות.
ר' צדוק יוצר מקבילה מופלאה בין בריאת העולם למתן תורה, ובין חטא העגל לחטא עץ הדעת. שני החטאים האלו "קלקלו" וניפצו מצב אידיאלי לכאורה ויצרו מצב חדש. המדרש מספר שכשמשה נולד נתמלא הבית אורה, וזה מזכיר לר' צדוק את המדרש על האור שנברא ביום הראשון ולאחר החטא נגנז לעתיד לבוא. כך גם משה מייצג עולם שיש בו תורה שבכתב בלבד. אך לאחר החטא זה כבר לא היה מספיק, ונוצר הצורך בריבוי חכמה. אז ניתנו הלוחות השניים, שהיו הבסיס לתורה שבעל פה שתבוא אחר כך.
חזרה לתורה שבכתב
לכאורה יש לשאול, אם החכמים רק משחזרים מה שכבר ממילא נאמר למשה, מה הגדולה שבכך? אלא שה"הלכה למשה מסיני" הגיעה אליו ללא טעם והסבר, והחכמים לומדים את ההלכות הללו מחדש מכוח חכמתם ושכלם.
ומה יקרה לעתיד לבוא כשיחזור העולם לתיקונו? בספר "מחשבות חרוץ" כותב ר' צדוק כך: וכך יהיה לעתיד, דכל ימי עולם הזה הוא הזמן של התגלות כל התורה שבעל פה בשלימות על ידי חכמי ישראל שבכל דור, כל אחד השייך לחלקו, עד דורו של משיח שאז יתגלה הכל ויבולע המות לנצח.לא כבמתן תורה שהיה רק לשעה, שהיה אפשר להתקלקל אחר כך על ידי החטא, אבל אז לא יתקלקל עוד כי יבוטל היצר הרע וכל סטרא דרע וזרעו של עמלק מן העולם, ואז ישוב העולם לגמר תיקונו כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, ויוכלל כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב.
ר' צדוק כותב כאן דבר מעניין: לעתיד לבוא נחזור למצב של תורה שבכתב. עידן המשיח הוא הזמן של סיומה של התורה שבעל פה. זהו סוף ההיסטוריה, שבו נחזור למצב הקצר שהיה במתן תורה קודם חטא העגל. כמו כן ישוב העולם למצב של קודם חטא האדם הראשון, ויתבטל היצר הרע המיוצג על ידי עמלק.
לאור זאת חוזרת השאלה, מה הרווחנו מכל שנות העיסוק בתורה שבעל פה? נראה לי שר' צדוק רוצה לומר לנו שיש עניין בזה שהאדם יגיע להבנת התורה דרך שכלו, וכדי לאפשר זאת צריך היה לקרות הסתר הפנים. כך החל העידן של פיתוח התורה שבעל פה, שחייב היה להגיע. אתן לכם משל שיעזור להבין רעיון זה: אם האדם היה יודע את הפתרון לכל בעיה באופן אוטומטי, הוא לא היה מפתח את המתמטיקה ואת שאר המדעים. בנייתה של התורה שבעל פה היא כמו הפיתוח של המתמטיקה, ותהליך זה יגיע לסיומו בימות המשיח.
