חברה טובה סיפרה לי השבוע שהיא שוקלת להיפרד מבעלה אחרי שתפסה אותו, בפעם המי יודע כמה, מניח את הרמקולים של ההגברה על המקרר. מקורו של המאבק המתנהל בביתה הוא במסורת עברית קדומה שהנחילה חמותה, שנהגה לשים את הרמקולים על המקרר כי לא מצאה להם מקום אחר בבית. ככה הוא גדל, ועכשיו הוא בטוח שזהו מקומם הטבעי של רמקולים. אלא שהזוג הזה מתגורר בדירה מרווחת ויש מקום נהדר במזנון לרמקולים האלה, שהבעל לא מוכן להוריד מהמקרר. כל העניין הזה גורם להם לכאלו פיצוצים, שאפשר לשמוע את הצעקות עד לקצה הרחוב גם בלי רמקולים.
יש איזו אבולוציה מוזרה בחיים. מגיע איזה גיל, כנראה 40, שבו כל הדברים שההורים שלנו עשו ונראו לנו מיושנים או מגוחכים נשמעים פתאום לגמרי סבירים ומתקבלים על הדעת. אחרת אין לי דרך להסביר איך מצאתי את עצמי השבוע בדרך לזרוק את חיתולי הטטרה הישנים של גלי, כאשר ברגע האחרון חלפה במוחי המחשבה "למה לא להפוך אותם לסמרטוטים?" ואחריה המחשבה העוד יותר מפחידה: "מתי הפכתי להיות אמא שלי?". ועכשיו אני שואלת את עצמי לאן זה הולך להתקדם. האם בקרוב אתחיל לאהוב שרשראות עם חרוזים גדולים? האם עוד מעט תהיה לי באמבטיה ערמה של קיסמים דנטליים מכל מיני סוגים?
עד שהצלחתי לשכנע את עצמי שזה עוד לא קרה, הגיע פורים, והבית החל להתמלא בחוטים ופונפונים למיניהם. המחזה נראה לי מוכר ולא הבנתי מאיפה, ואז זה הכה בי.
באלבום שלי עדיין נמצאת התמונה מהפורים ההוא. כל הילדות בגן עומדות בשמלות מנופחות עמוסות פוליאסטר, ורק אני נראית כמו היפית מעולם אחר
אני עוד זוכרת את הרעש. בערך שבוע לפני החג אמא הייתה מוציאה מהבוידעם את מכונת התפירה שלה ומתחילה לתפור לנו את התחפושות. הייתי מתבוננת בה מכווצת את עיניה מול המנורה, משחילה חוט למחט, ואז מתופפת על הרגלית לפי מקצב התפירה. בסוף הייתה יוצאת לנו תחפושת שאין לאף אדם בעולם מלבדנו.
חוץ משכל מבריק, לאמא שלי יש ידיים טובות. היא מציירת מדהים, תופרת בחסד, מתקנת דברים בבית, וככה זה מילדות. כל שנה הייתה נוברת בקופסת שאריות הבדים וממציאה לנו תחפושות. פעם אחת הייתי שודדת ים, פעם אחרת ילדה הולנדית, יש גם תחפושת של כיפה אדומה שעברה את כל הילדים, כולל הבנים, ועד היום איש לא יודע להבדיל בתמונות מי זה מי.
עד גיל מסוים לא ייחסתי לעניין חשיבות. מה שהכינה לי הכינה, ושמחתי בזה. אבל אז הגיעה השנה של גן חובה. אמא מצאה בערמה איזה ג'ינס ישן והודיעה לי חגיגית ש"השנה נחפש אותך להיפית". "מה זה היפית?" שאלתי אותה. והיא אמרה "זו נערת פרחים כזאת של שנות השישים". לא הבנתי, אבל גם לא טרחתי להתעמק.
בבוקר התחפושות הגעתי לגן עם התחפושת שאמא תפרה. ג'ינס עם טלאים, תוספות צבעוניות לשיער, חולצה משובצת, בנדנה כרוכה על הצווארון וגם וסט צבעוני שהכינה בעצמה. כל הילדות הגיעו בתחפושות קנויות ואף אחת מהן לא הבינה לְמה התחפשתי. גם אני לא הבנתי. הייתי הילדה היחידה במכנסיים באמצע גן דתי, והילדות אמרו לגננת – "רחלי התחפשה לחילונית".
באלבום שלי עדיין נמצאת התמונה מהפורים ההוא. כל הילדות בגן עומדות בשמלות מנופחות עמוסות פוליאסטר, ורק אני נראית כמו היפית מעולם אחר. בעיניים של המבוגרת שאני היום, יצאתי ילדה קולית עם טוויסט. אבל בזמן אמת לא הערכתי את המגניבות הזאת. גם לא ידעתי לאמוד את הקסם המתוק של תחפושת שאמא תפרה במיוחד בשבילי. לא הבנתי שזו הדרך שלה להראות אהבה.
פעם מלאכות יד נתפסו אחרת. היום, ברוח הקיימות, העולם התהפך. ככל שהדברים הם ביתיים יותר וקנויים פחות, ככה הם יותר מוערכים. כאילו התחברנו חזרה לאיזו פשטות של מלאכת כפיים.שנים שאני מכינה תחפושות לילדים שלי, אבל אף פעם לא הבנתי למה זה מסב לי כזה עונג. הרי אני ממש לא הטיפוס הזה, שתופר ומכין דברים בעצמו. זה אמור לבוא יחד עם הנבטת שעועית ואפיית לחם בחמש בבוקר ואני כל כך רחוקה מזה. אבל משהו בי רוצה שגם הילדים שלי ירגישו את המולת היצירה הזאת של חודש אדר, עם הלבד והדבק ושאריות הגזירה והתחושה המנחמת שכנראה לומדים להתגעגע אליה רק כשמתבגרים.
אז נכון שלפעמים קיים הסיכוי שתגיעי לגן וילדים לא יבינו למה התחפשת, אבל ילדים זוכרים אהבה. ילדים לא שוכחים את קצב התיפוף על רגלית מכונת התפירה.
rachelm@makorrishon.co.il
