"כיבוש העבודה במושבות הקיימות לא סיפק את רוח החברים… אמנם לכיבוש גדול ייחשב הדבר, אם במקום הפועל הערבי יבוא הפועל היהודי:… אולם איך נגשים את שאיפתנו זו, ובמה נבטיח לנו את קיומה? הן כבר קדמו לנו חלוצים אחרים – הביל"ויים, שגם הם באו לארץ בשאיפות דומות לשלנו… והנה נכנעו … ונוצחו… היתה בפינו תשובה אחת- הכוח המאחד. הקולקטיבי. הוא ינצח". כך תיאר יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, את אחד מיסודות העלייה השנייה: ההתאגדות, ולמרבה הצער זה כל מה שנותר לצאצאים האידיאולגים של אותה עלייה מפוארת.
דפוס פעולה זה הוא סוד ההצלחה של השמאל במסעות התעמולה שלו וביצירת התודעה הכוזבת אצל הציבור. כך גם פועלת ההסתה נגד הרפורמה המשפטית. ציפוף השורות במחנה עובר כחוט השני בכל מוקדי הכוח שבהם אוחז השמאל. בתקשורת, במערכת המשפט ובאקדמיה. הפעולות המתוזמנות והמתוזמרות במעוזים אלו מקנות למחנה המובס עוצמה המשווה לו מראית עין מטעה של רוב השולט בזרוע נטויה. לפחות באקדמיה ספק אם זהו המצב האמיתי. אך ברור מה יהיה עתיד הקריירה של מי שלא יצעק לפי הקצב "לשמאל שור".
אל מול התאגדות זו חושף המחנה הלאומי סדקים ומפגין כושר עמידה ירוד, כפי שהתגלה בהפגנת "הימין האחראי", שהתקיימה במוצ"ש. הדברים אמורים בעיקר כלפי "הימין שמימין לימין", ובמלים אחרות כלפי הציונות הדתית. זו שלא ערכה עד עתה את חשבון הנפש הנדרש על נהייתה אחר אותו משיח שקר שהפציע לפני כעשור, סחף רבים וטובים במחול השבתאות, עד שהצליח במזימתו והתיישב במרמה על כס ראשות הממשלה.
המופע האחרון של אותם בקיעים בציונות הדתית נראה עתה בגישה הפייסנית כלפי מתנגדי הרפורמה המשפטית. מעניין לראות את ההתאמה הקיימת בין אלו שקראו לנתניהו לפני שנתיים לפרוש לבין אלו שקוראים לו עתה להתפשר. עצוב היה לראות כיצד אנשי התיישבות מן המעלה הראשונה ניגפים בפני זנבות אודים עשנים. התחוור שיש בקרב ראשי המתנחלים כאלו אשר אימת פלוגות הפועל האלימות של אבא חושי, ב"חיפה האדומה", צרובה בתודעתם עמוק עד שורש נשמתם.
בכדי להבין מול איזה כוחות חלולים ניצב המחנה הלאומי כדאי לבחון לעומק את משמעויות גניבת הטנק מרמת הגולן וגרירת השריונית מקיבוץ גשר ע"י מובילי המחאה. הדבר הראשון שמלמדת ההתנהגות העבריינית הוא על דרך הפעולה האופיינית לשמאל בניכוס המפעל הציוני לעצמו בלבד. הוא, ורק הוא, מגש הכסף.
דבר שני שכדאי לשים אליו לב הוא שהטנק שנגנב נעצר ליד קיבוץ גדות והשריונית נעצרה ליד הטנק של קיבוץ דגניה. קשה למצוא סמליות גדולה מכך המבטאת את אובדן הדרך של השמאל שבמו ידיו ניפץ שניים מהמיתוסים המכוננים שעליהם צמח ופרח.
הורדת הטנק הישראלי מרמת הגולן אל ה"ילדה בגדות", חיללה את השיר המכונן של יובב כץ "בתי את בוכה או צוחקת". גרירת השריונית לדגניה פגעה בזכר מגיני הקיבוץ במלחמת השחרור. והערבים מסביב רואים כיצד נמוגות להן מלות "זמר הפלוגות" של נתן אלתרמן "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו". אויבי המדינה מבינים שיש מולם עם שחלק ממנו כבר ממלמל לא "טוב למות" בעד "בית ירוק/עם אבא ובובה ושסק".
ורק בקרב המתנחלים עוד נותרו להם אחרוני המאמינים והחסידים הזוכרים למחנה המנוון והשוקע הזה "חסד נעורים". ואם היה איזה חסד שנטה השמאל אי פעם למחנה הלאומי, ניחא, אך מעולם לא היה כדבר הזה. חוסר האנושיות, שהפגינו אותם פורעים על סף דלת ביתה של חה"כ טלי גוטליב, לא היה אלא ביטוי מזוקק ואופייני לשמאל. כך היה בסזון, כך היה באוסלו וכך היה בהתנתקות. אך מה יש לצפות מאלה אשר עליהם אמר אצ"ג "השטן השתין בדמם".
אחרי שלושה דורות של וסליות כנועה לתנועת העבודה, ואימוץ דרכה, הגיעה שעתה של הציונות הדתית להפנים שתם זמנו של משחק החיקוי.
