אין נוסחה לפלא שהופך פשטות וצמצום לאמנות

חוּם/ כְּמוֹ קָפֶה/ רֵיחָנִי וְחַמִּים,/אֶטְעַם טִפְּטִפֹּנֶת/ אִם אִמָּא תַּסְכִּים./ אָפֹר/ כְּמוֹ הַקּוּקוּ/ שֶׁל סַבְתָּא יוֹכֶבֶד/ עַכְשָׁו הִיא הֲלָכָה/ וַאֲנִי נֶעֱצֶבֶת./כָּתֹם/ כְּמוֹ תַּפּוּז/ עֲסִיסִי וּמָתוֹק/ תַּלְתַּלִּים שֶׁל זָהָב לְאָחִי הַתִּינוֹק. /שָׁקוּף/ כְּמוֹ חַלּוֹן/ שֶׁדּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר,/ אֲחַכֶּה לְיָדוֹ עַד שֶׁאַבָּא יַחֲזֹר

אין לו נוסחה, לפלא שהופך פשטות וצמצום לאמנות. ואין מידה מדויקת למרווח הזה שמפריד בין קלישאה שחוקה וחבוטה, לחידוש מלא ברק וחן. הנה לדוגמה, בספר הקטן "יום צבעוני אחד", שכתבה ואיירה שירה גודמן, הקסם הזה מתרחש כנגד הרבה מאוד סיכויים. כי לכאורה מדובר בפורמט ונושא מוכרים לעייפה – לימוד שמות הצבעים ומופעיהם השונים בעולם – ובמוטיבציה תכליתית ופדגוגית למדי, שלרוב מולידה טקסטים אחוזי מטרה וחסרי תנופה. ואף על פי כן, הספר פורש קשת עדינה מאוד, צבעונית ועשירה, של התרחשויות זעירות בחרוזים קלים, שלמרות צמצומם יש בהם הומור וגם צער, תום וגם רוך, שנובעים מתוך מבט ילדי, יומיומי, נטול מאמץ. כך, בכמה שורות בודדות עולה מופע כן מאוד של סקרנות, עצב, תשוקה וגעגוע, בקנה מידה ביתי ובר הכלה.

לאורך ארבע וחצי שנות כתיבת הטור הזה שאלתי את עצמי שוב ושוב: איך מייצרים פלא. זוהי אולי שאלה חסרת תוחלת על פי רוב, אבל כשבאים לדון בספרות ילדים, באמנות לילדים, השאלה הזאת היא שאלת מפתח. כי הפלא הוא מוליך מרכזי מאוד בה, וכשהוא מוחמץ, ולא משנה כמה מחשבה, כוונות טובות, תעוזה או מאמץ יושקעו בו – חשמל הספר לא יזרום בין המילים. עדיין קשה לי להגיד איך בדיוק העסק הזה פועל. אבל אני חושבת שהבנתי משהו על החומרים שמרכיבים אותו, משהו די פשוט בעצם.

בספר "הסיפור על מגבעת המכשף" מתוך סיפורי המומינים (מאת טובה יונסון, תרגמה דנה כספי), יש רגע בדולח אחד צלול ובהיר ושובר לב. הרגע שבו מומינטרול, הילד השמח והסקרן של מומין אבא ומומין אמא, הופך במעשה כשפים לקופיף גדול עיניים. אף אחד מסובביו וחבריו הקרובים לא מזהה אותו, והוא עומד מולם מבוהל ונבגד ובודד. הפלא מתרחש רק דקות ארוכות לאחר מכן, כשמומינאמא מופיעה:

'אַף אֶחָד לֹא מַאֲמִין לִי?' קָרָא מוּמִינְטְרוֹל. 'תִּסְתַּכְּלִי טוֹב טוֹב אִמָּא, בָּטוּחַ שֶׁאַתְּ מְזַהָה אֶת הַמּוּמִין־יֶלֶד שֶׁלָּךְ'. מוּמִין־אִמָּא הִבִּיטָה בּוֹ הֵיטֵב. הִיא הִתְבּוֹנְנָה לְתוֹךְ עֵינַי הַצַּלַּחַת הַמְּבֹהָלוֹת שֶׁלּוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה, וּלְבַסּוֹף אָמְרָה בְּשֶׁקֶט: 'נָכוֹן, אַתָּה מוּמִינְטְרוֹל'. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הוּא הִתְחִיל לְהִשְׁתַּנּוֹת. עֵינָיו וְאָזְנָיו וּזְנָבוֹ הִתְכַּוְּצוּ, חָטְמוֹ וּבִטְנוֹ גָּדְלוּ. וְהִנֵּה עָמַד מוּלָם מוּמִינְטְרוֹל, בָּרִיא וְשָׁלֵם בְּכָל הֲדָרוֹ. 'בּוֹא וַאֲחַבֵּק אוֹתְךָ', אָמְרָה מוּמִין־אִמָּא. 'אַתָּה רוֹאֶה? תָּמִיד אֲזַהֶה אֶת הַמּוּמִין־יֶלֶד הַקָּטָן שֶׁלִּי'.

מומינטרול חוזר להיות מומינטרול לא בזכות קסם רב רושם, זר וחידתי. למעשה, הפלא מתרחש ברגע מינימליסטי מאוד. בזכות מבט ישיר מאוד, מבקש מאוד, של אם ובנה. הוא מתרחש כשאהבה ואמת מצליחות לבקוע לבושים ומופעים שונים ומשונים, דימויים כוזבים, הנחות גנריות, ולקרוא לדברים בשמם הנכון. וכך, כשבתוך מלאכת הכתיבה נשמר קשר עין ממשי אל הנפש, אל לב הילדים, כשהכותב או הכותבת זוכרים היטב שגם הם היו בעצמם ילדים, ומתבוננים לתוך זוג העיניים ההן שעה ארוכה בכנות ובאמת, משהו בגרעין הלב נחשף. ברגע הזה נוצר פלא.

מערכת מוסף שבת מודה ליוזמת הטור רוני אלדד, על שנים של כתיבה, ומקדמת בברכה את פנינה גפן שתמלא את מקומה