באחד מהבקרים שטופי השמש האחרונים בחודש דצמבר, באולם אינטימי, נוח וחמים, באווירה שמזכירה קצת חדר טיפולים, התקיים יום עיון חגיגי לציון סגירתה של "התוכנית לפסיכותרפיה אינטנסיבית במטופלים בעלי הפרעות קשות בבית החולים הפסיכיאטרי מעלה כרמל". עוד פרויקט חשוב, איכותי ומועיל במערכת בריאות הנפש הציבורית – נסגר.
סגירות רבות מתרחשות בתקופה זו, מסמר ועוד מסמר בארון שירותי בריאות הנפש הציבוריים, פלא שנשאר עוד מקום לנעיצה. באתי כדי לכבד את העשייה הטיפולית וכדי להוקיר את עשיית המדריכות שתורמות מזמנן, בהתנדבות מלאה, על מנת להדריך את אנשי הצוות העובדים בבי"ח בטיפולים ייחודיים אלו. התנדבות מלאה – צמד המילים שאי אפשר לצלוח לימודי פסיכולוגיה קלינית בלעדיו.
לפעמים אני תוהה אם הסיבה שההד הציבורי לסגירות, לצמצומים, לתורים המתארכים מרגיש כ"כ דל – היא הדימוי הציבורי שלנו, הפסיכולוגים. אנחנו הפסיכולוגים הרי סוגרים מהכאב שלך מרפסת, מהנהנים ומוציאים על זה קבלה, לא פרקטיים, לא מחוברים, וסוחרים בדבר הכי יקר שיש, בריאות נפשית, במחיר שלא מאפשר לרוב הציבור נגישות אליו.
חלק מאיתנו כבר רגיל לתדמית הזו, הרי אי אפשר באמת להתעסק בדבר הכ"כ עדין ושביר הזה, נפש וקשר אנושי, מבלי להסכים להיות מושא להשלכות. ומי שלא יכול לשאת את החום, שלא יכנס למטבח הטיפול הנפשי.
אבל דווקא מתוך יום העיון הזה, חלקים בי פשוט מתפוצצים מהפער בין התדמית השבעה של הפסיכולוגים להתעקשות הסיזיפית שלנו על טיפול נגיש, חינמי, איכותי וציבורי.
השבוע, בשרשור בקבוצה מקצועית בפייסבוק, שוב מפורסמת משרה ציבורית חשובה- ב4500 ₪ לחצי משרה. ברוטו. שני תארים, ארבע שנות הכשרה בשכר רעב (35 ₪ לשעה), מבחן מומחיות מפרך – כל אלה רק על מנת לעבוד במשרה בה אתפרנס פחות מהבייביסיטר שתגבה אותי בזמן שאני עובדת. פחות מהרופא, פחות מהאחות, פחות מהעובדת הסוציאלית, פחות מהמורה, פחות מהמזכירה. זה הטריק החוזר של המערך הפסיכיאטרי – להציע שכר מבזה, לראות את המערכת מתרוקנת ממטפלים טובים שנאלצים להתפרנס, ואז ללחוץ על הקיים עוד קצת, לרסק את המעט שנשאר מבפנים. הם קוראים לזה התייעלות. אנחנו קוראים לזה קריסה.
ועדיין בתוך הזירה המופקרת הזו צומחים פרויקטים כמו התוכנית לפסיכותרפיה אינטנסיבית. הפרויקט, שפועל כיום בפריסה ארצית, נהגה ע״י ד"ר אילן אמיר ונתמך ע"י עמותת לכל נפש. התוכנית נועדה להעניק טיפול אינטנסיבי, מתמשך, לאנשים הזקוקים לו ביותר. כאלה שהמערכת תגדיר כ״לא משתלמים״ לטיפול, שכן הם דורשים זמן ומשאבים שלכאורה לא יחזירו את עצמם כלכלית. במסגרת התכנית הזו קיבלו מטופלות ומטופלים טיפול של פעמיים בשבוע, לתקופות של שנים. שלוש שנים, חמש. אפילו תשע. בחינם, במערכת הציבורית. הפרויקט כאמור ניסה להרים כפפה שמערכת הבריאות לא תרים לעולם, ולכן מבוסס בחלקו על התנדבות. המטפלים בו אמנם עובדים בבית החולים, אולם המדריכים שלהם מלמדים ומדריכים אותם בהתנדבות.
יש בהתנדבות משהו מרשים ומחמם לב. אבל אחרי שנים במערכות ציבוריות, יש בעיקר אכזבה מההבנה שבריאות הנפש של האזרחים נמצאת בסוף סדר העדיפויות של משרד הבריאות. הרי המעטפת החינמית השברירית הזו היתה אמורה להיות אינטרס ציבורי ראשון במעלה. לא רק בגלל שהיא חוסכת סבל אנושי, אלא כי היא גם בהחלט חוסכת כסף! במסגרת התכנית טופלו מחוסרי בית, אנשים עם פסיכוזה פעילה, פוסט טראומה מורכבת, דיכאון עמיד של שנים. אנשים שהמערכת התייאשה מהם אבל תחת טיפול אינטנסיבי הראו שיפור מרשים. מסתבר ש״בלתי ניתנים לטיפול״ הוא מונח שמשמעו ״עולים למערכת כסף שהיא בוחרת לא להוציא״. אולם טענה זו לא מחזיקה מים. התוכנית, שמלווה במחקר כמותני נכתב, מוכיחה כי המטופלים 'חוסכים' למערכת כסף בטווח ארוך – בכך שנחסכים אשפוזים חוזרים, פשיעה, אבטלה, הוצאות בריאות נלוות ועוד. צריך רק להסכים לחשוב לטווח הרחוק, אם לא המוסרי.
סיפור סגירת התכנית בבית החולים מעלה כרמל מרתיח מרוב שהוא בנאלי, יומיומי ולצערנו סיפורים דומים לו קורים בעוד עשרות אם לא מאות מקומות ברחבי הארץ. ואם תרצו מיקרוקוסמוס שממחיש את התמוטטות מערך בריאות הנפש והפסיכולוגיה הקלינית הציבורית בישראל. אתם מבינים? גם עבודה בחינם שמניבה פירות ומספקת מענה קריטי לקהילה לא הספיקה כדי לרצות את הנהלת בית החולים לטובת התכנית. במסגרת בליעה של מעלה כרמל על ידי בית החולים רמב"ם צוות הפסיכולוגיות נדחק והודר, במטרה לשחוק את תפקודו ומעמדו. מסתבר שלאף אחד אין אינטרס (כלכלי וכנראה גם מוסרי) להעניק למטופלים טיפול ארוך כל כך, לא משנה מה מצבם. משרד הבריאות מעדיף לגלגל את האחריות אל קופות החולים, שבתורן כמובן לא ערוכות לספק מענה שכזה. ומה יהיה עם מי שצריך? להנהלת בי"ח יש מענה מאוד ברור: נפתחו במעלה הכרמל מחלקות המציעות טיפול בדיכאון ע"י קטאמינים, מחלקת נוירפסיכולוגיה המטפלת באמצעות החדרת אלקטרודה למוח וממנה הוצאו כל הפסיכולוגים ועוד מיני תוכניות ותרופות פלא.
כשלא נותנים לפסיכולוגים לטפל הם עוזבים, ביה"ח מעלה כרמל איבד בשנה האחרונה את רוב הצוות הפסיכולוגי שלו, אף אחד לא רוצה להיות עלה תאנה בשכר רעב בשירות הציבורי. את מקומם של הפסיכולוגים יחליף ככל הנראה טיפול תרופתי ללא מענה אנושי, זה לא יעזור אבל היי, להם זה עולה פחות.
