כמו רוב הדברים המוזרים שקורים לי בחיים, גם השיחה שעשיתי איתה באמצע הפקקים התחילה מרגע של שעמום. אם לדייק – שילוב של שעמום, נסיעה ארוכה ברכב ורדיו שנוטה להתביית רק על תחנות ערביות.
אז הרמתי אליה טלפון, מה כבר עוד אפשר לעשות, והיא סיפרה שהיא דווקא בתקופה טובה. כשהיא אומרת "תקופה טובה" היא בדרך כלל מתכוונת שאף גבר לא נפרד ממנה. "נו, שאלתי, אז יש מישהו?"
"יש", היא ענתה. "אבל אני עוד לא יודעת לאן זה יתפתח". "יש לך 60 קילומטר לספר לי", הכרזתי. על פניו הוא נשמע טיפוס חמוד. לא מהאלה של הטינדר. גרוש עם ילד, עובד בפיננסים, מה כבר יכול להשתבש. "נפגשנו כבר כמה פעמים", היא שיתפה, "לרוב אצלי בבית. הוא אומר שהדירה שלו קטנה ולא כיפית ושאצלי יותר נעים. האמת שאנחנו לא צריכים הרבה. פעם הוא הגיע ועשינו פיצות, בפעם אחרת גלגלתי לו סושי. לפעמים אנחנו סתם מוציאים בשר ועושים על האש. הוא מאוד אוהב שאני מבשלת לו. רק מה, יש לו איזה קטע מוזר. הוא עוד לא עשה שום מהלך", היא הסבירה. "כלומר, באותה מידה יכולנו להיות סתם ידידים שנפגשים. אין שום סימן לרומנטיקה. אבל אולי הוא טיפוס כזה שלוקח את הזמן שלו".
לא היה לי נעים לפוצץ את הבלון, אבל איך שהיא אמרה את זה פתאום זה הכה בי. "מאמי שלי", אמרתי, "יש מצב שהוא גם לא יעשה". "למה את אומרת ככה?" היא התרגזה, "יש כאלה שפשוט לוקח להם זמן". "כי יש לי תחושה שנפלת על חבר מקרר", הסברתי. "תני לי לנחש – תמיד כשהוא בא אלייך הוא מצהיר כבר בתחילת השיחה כמה הוא רעב, נכון? וישר פותח את המקרר לראות מה יש, ואם אין במקרר שום דבר הוא לא יישאר הרבה, אני צודקת?"
ההורים שלי היו נגד ממתקים ושמרו אותם במחבוא סודי רק לאירועים מיוחדים, אבל היא הייתה בת זקונים יחידה, ובבית שלה היה מזווה פתוח עם ביסקוויטים ושוקולדים שווים שאיש לא השגיח בו
"הו מאי גאד", היא אמרה, "הוא באמת הגיע פעם אחת ביום רביעי לפני שחידשתי קניות וחתך אחרי חצי שעה כשראה שאין כלום במקרר".
"אחותי, זה קורה לטובות ביותר", ניחמתי אותה, "אבל גם חברות אינסטרומנטלית יכולה להחזיק מעמד. הנה, תראי אותנו, כבר כמה שנים טובות שאת חברת נסיעות שלי וזה לא מפריע לקשר".
ישנו הרגע הכואב הזה בחיים, שבו אדם מגלה שחלק מהקשרים שלו לגמרי תלויים בדבר. ההוא נמצא בקשר איתו רק בשביל הריצה. ההיא מסמסת לחברה שלה מדי פעם רק כדי שתבוא איתה למסיבה. יש גם את אלה שלוקחים את זה ממש רחוק. לא מזמן סיפרה לי מישהי שקצת לפני החתונה של הבת שלה היא קלטה שלא שמרה על קשר עם מספיק אנשים ונכנסה ללחץ שהשולחנות בצד שלה יהיו ריקים. אז היא התחילה לחדש קשרים עם כל מיני חברי ילדות רק בשביל שתרגיש בנוח להזמין אותם לחתונה.
גם אני הייתי פעם חברת מקרר של מישהי. ליתר דיוק – חברת מזווה. ההורים שלי היו נגד ממתקים ושמרו אותם במחבוא סודי רק לאירועים מיוחדים, אבל היא הייתה בת זקונים יחידה, ובבית שלה היה מזווה פתוח עם ביסקוויטים ושוקולדים שווים שאיש לא השגיח בו. תשע שנים חייתי על המזווה הזה, ותמיד כשקבענו לישון אחת אצל השנייה העדפתי לבוא אליה ולא שהיא תבוא אליי, כי מה אגיש לה בלילה עם הסרט, מלפפון?
הקומיקאי הדני ויקטור בורגה אמר פעם שהדרך הקצרה ביותר בין שני אנשים היא חיוך. אבל לי נדמה שהדרך הקצרה ביותר בין שני אנשים היא אוכל. קשה להישאר אדישים למישהו שמאכיל אתכם, אפילו אם לכתחילה באתם רק בשביל זה. אוכל הוא דבר שפותח אנשים ומנחם אותם, ואולי זה לא מקרי שבכל רגע נתון משודרות בטלוויזיה שלוש תוכניות אוכל במקביל. פעם אנשים לא עשו עניין מאוכל, ארוחות לא היו כאלה מושקעות. פתאום אוכל הפך לאישיו בחיים שלנו. ויש רגעים יפים כאלה, שבהם הקשר הקולינרי מתערבב פתאום עם קורט של אהבה.
כמה ימים לאחר מכן החברה התקשרה לבשר שהחבר מקרר שלה עשה סופסוף מהלך. לא על המקרר, עליה. הוא אמר משהו שמצהיר חד־משמעית על כך שהם ביחד, וזהו, יש מצב שאיבדתי אותה לתקופה הקרובה, כי בואו, קצת מודעות עצמית לא תזיק כאן. שתינו יודעות שאני חברת הפרידות שלה. היא מתקשרת אליי רק כשאין לה אף אחד.
