לפני כמה ימים, בתור לקפה השכונתי שלנו שבתחנת הדלק, עמדתי במכנסי פיג'מה וגולגול מרושל וחיכיתי להזמנה שלי, כאשר לפתע נכנסה לשם קבוצת מטיילות צעירות. שתיים מהן שוחחו, ומבעד ללחשושים הצלחתי לשמוע את המילים: "זאת היא?"
"כן, זאת אני", לחשתי לעברן באותו הטון, "פשוט עשו לי פוטושופ מוגזם בתמונה של העיתון".
הן צחקו ואמרו "באמת התלבטנו, איזה מגניב!" ואז אחת מהן הוסיפה: "תגידי, איך נהיית עיתונאית? איך עושים את זה? אני כותבת כבר כמה שנים לעצמי ולמגירה, והחלום שלי הוא לעבוד בעיתון. אפילו שלחתי פעם טור דעה לאחד האתרים, אבל לא הכניסו אותו".
ויכולתי לראות בעיניים שלה את המבט הזה, המבט שהיה לי לפני אי אילו שנים כשהייתי צעירה כמוה, מלאת חלומות ותקוות. ואת מה שסיפרתי לה אני עומדת לספר גם לכם, כי נראה לי שזו שיחה שראויה להיכתב, בייחוד בתקופה הזאת. סיפרתי לה איך בתור נערה הייתי פעילה בתנועת נוער, והחלום של כולנו היה להיות מדריכות. בסניף היה מספר מקומות מצומצם. סאגת השיבוצים נמשכה חודשים ארוכים. זה היה פשוט סיוט. בכל פעם המדריכות קראו לנו ואמרו "היום נספר לכן לאן אתן מיועדות", ובכל פעם הן הודיעו שעוד לא קיבלו את ההחלטה. אני זוכרת את המתח של התקופה ההיא. לילות שלמים העברתי ללא שינה. באותם ימים, מי שלא נכנס להדרכה היה אבוד מבחינה חברתית כי לא היו אלטרנטיבות אחרות. המשמעות הייתה בעצם סיום דרכו בסניף.
ערב אחד המדריכות קראו לנו. שלוש החניכות שהכי השקיעו, שהגיעו לכל פעולה ולכל מחנה ולכל מסע ואינספור פעמים שטפו את הסניף בימי שישי בבוקר, ואמרו לנו "תקשיבו, אתן הכי מתאימות להדריך פה. אבל יש לנו בעיה – פנו אלינו כמה סניפי חוץ שחסרים להם מדריכים, והם ביקשו שנשלח אליהם חבר'ה שמסוגלים להתמיד בזה. לא כל אחד יכול לעמוד בשליחות כזאת, אבל נראה לנו שאתן כן".
לא אשכח את הערב הזה. עמדנו שם שלושתנו והרגשנו נבגדות. כל ההשקעה, כל הימים שהחסרנו בשביל שבתות ארגון, כל הלימודים שחיפפנו בהם בשביל להרים מופע דגלנות מפואר – ובמקום לתגמל אותנו מפרידים אותנו משאר הקבוצה לטובת איזו סיירת חוץ.
החיים מלאים בהפתעות. דברים קורים בדרך שבה הם צריכים לקרות. מה שנראה כמו כישלון צרוף בזמן אמת, יכול להתברר בסוף כרגע שהסיט לנו את הדרך לכיוון שהיינו צריכים להגיע אליו
המשכתי לספר לה איך בתור ילדה הייתי קוראת בשבת את הטור של רענן שקד והחלום שלי היה לכתוב כמוהו. סיפרתי גם על הערב ההוא שבו חגגו יום הולדת לערוץ nrg יהדות זיכרונו לברכה וכל כותבי המגזר התכנסו בפאב הרכבת בתל־אביב. סחבתי את חברה שלי איתי לשם רק כדי להתמנגל. הסתובבנו כה וכה, אבודות וזרות במועדון חברים שנראה מאוד סגור. כולם החליפו כיפים וזיהו אחד את השני, חוץ מאותנו. ליד הדלפק הבחנתי ברועי שרון, העורך דאז. אזרתי אומץ וניגשתי אליו. סיפרתי לו שאני סטודנטית לתקשורת ושאלתי אם אפשר להתחיל לכתוב באתר שלו. הוא הסתכל עליי במבט נבוך ואמר "אני מצטער, אין לי תקן לעוד כותבת כרגע. תמשיכי לנסות".
בפינה של הדלפק פגשתי בחורה עם פאה, שאלתי לשמה והיא אמרה שקוראים לה ריקי, ריקי רט. היא הסבירה שהיא כותבת על הערב הזה לעיתון מקור ראשון. שאלתי אותה איך היא קיבלה את העבודה, והיא אמרה "לא יודעת, הדברים פשוט קרו, התחלתי מפה, עברתי לשם, נהייתי כתבת". כל כך קינאתי בה. רציתי להיות גם מישהי כזאת, שהדברים פשוט קרו לה. איך הם עושים את זה? שאלתי את עצמי. איך הם השיגו את דריסת הרגל הראשונה?
החיים המשיכו לגלגל אותי. משלא מצאתי את עבודת החלומות, עברתי לעבוד במשרד עורכי דין בעבודה זמנית שהפכה לקבועה. שלוש שנים הסתובבתי מתוסכלת, נעתי בין הצורך לשרוד ולפרנס את שני הילדים שכבר נולדו לבין החלום לכתוב. עם הזמן התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה לעדכן את החלום, אולי זה לא באמת בשבילי. היו לי אז כמה חברות ירושלמיות שהרעילו אותי על העיר ושכנעו אותי להתראיין לעבודה משרדית באיזה בית מדרש ירושלמי.
הסכימו לקבל אותי לתקופת ניסיון. לא ידעתי מה מחכה לי. כולם שם היו ירושלמים כאלה והייתה להם שפה שלא הכרתי. מילים כמו "רצף" ו"תדר" ו"גילוי וכיסוי". לא ידעתי אז לדבר ירושלמית. לא הבנתי מה רוצים ממני. בסוף תקופת הניסיון, הבוסית עשתה לי שיחה. היא אמרה לי "תקשיבי, החלטנו לא להמשיך איתך, אבל לא כי עשית משהו לא בסדר, אלא כי אנחנו חושבים שאת לא במקום הנכון. את לא נועדת לשבת במשרד ולעשות אקסלים, זה קטן עלייך. את בטח מבואסת עכשיו, אבל נראה לי שיבוא יום ותביני שעשינו לך טובה גדולה".
לא אשכח את הדרך משם הביתה. הרגשתי אבודה. מה אני אמורה לעשות עכשיו? כבר לא ידעתי לאן להוליך את החלום.
כישלון רדף כישלון באותה תקופה. למחרת הגעתי לעבודה רק בשביל לסגור כמה דברים אחרונים. פתאום התקשר למשרד בחור בשם יואב פרידמן שהציג את עצמו כסגן עורך של ynet יהדות. הוא סיפר על איזה פרויקט שהוא מנסה לקדם באתר ושאל אם אוכל לשלוח לינק בתפוצה של רשימת העמיתים שלי. בעיקרון זה היה אסור, אבל זה היה היום האחרון שלי בעבודה אז מה אכפת לי, שיישרף העולם.
וזה היה הרגע. אני זוכרת איך האסימון נפל בתוך הראש. אמרתי לו "אין בעיה, אני אעשה את זה בשמחה. אבל יש לי בקשה קטנה, אם אפשר".
"אני שומע", הוא אמר.
"תראה", הסברתי לו בקול חצי רועד, "האמת שתפסת אותי ביום האחרון שלי לעבודה. והאמת שבכלל למדתי תקשורת והחלום שלי הוא להיות עיתונאית. כבר כמה שנים אני מנסה להיכנס לתוך התחום ומקבלת לא אחרי לא ודי, כמה אפשר? אז אני רק מבקשת שתיזכר בתקופה שהיית עיתונאי מתחיל וכמה חיכית למישהו הראשון הזה, שיגיד לך את הכן. בטח היה מישהו כזה, ומה שאני מבקשת הוא – בוא תהיה המישהו הזה בשבילי. תן לי לשלוח לך איזה ביקורת טלוויזיה, ואם היא טובה תפרסם. אם לא – הכול סבבה ותשכח שהכרת אותי".
חשוב לי לפרסם את הטור הזה דווקא בתקופה הזאת, כי הוא מופנה אליכם, צעירים וצעירות יקרים, שמיניסטים שעוברים מריאיון לריאיון ומתים להתקבל לאיזו מכינה או ישיבה יוקרתית
זהו, ככה הכול התחיל. מביקורת טלוויזיה (די גרועה, אגב) שהמשיכה לטורים, ולכתבות, ולתחקירים, ולמאמרים. והאנשים האלה שפעם נשאתי אליהם עיניים, היום הם קולגות שלי. לפעמים אני צובטת את עצמי ונזכרת בכיתותי הרגליים ולא מאמינה, ואז אני אומרת תודה לא־לוהים שהוליך אותי בדרך המסוימת הזאת, כנראה זה לא יכול היה לקרות אחרת.
גם היום, בגילי הכמעט מופלג והנושק ל־40, אני חווה כישלונות. קורה שאני מנסה להתקבל למשהו ולא מצליחה. קורה שאני תולה תקוות במשהו והן מתנפצות. וחשוב לי לפרסם את הטור הזה דווקא בתקופה הזאת, כי הוא מופנה אליכם, צעירים וצעירות יקרים. מיועדים להדרכה שמעבירים שבועות ארוכים במתח וכוססים ציפורניים מרוב דאגה; שמיניסטים שעוברים מריאיון לריאיון ומתים להתקבל לאיזו מכינה או ישיבה יוקרתית. תלמידי כיתות ו' או ח' שעושים בימים אלה מבחני קבלה והולכים להעביר עכשיו שבועות ארוכים של מתח עד שיקבלו תשובה.
אני יודעת מה עובר עליכם. עברתי את כל השלבים האיומים האלה. ביום שנכנסתי להדרכת חוץ הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי, הרגשתי שאני חיה בתוך פשרה. אבל הסניף הקטן ששובצתי אליו הפך בסוף לביתי השני. היו לי חניכות מדהימות ורכשתי שם חברות לחיים.
מה אני אומרת בעצם? שהחיים מלאים בהפתעות. דברים קורים בדרך שבה הם צריכים לקרות. מה שנראה כמו כישלון צרוף בזמן אמת, יכול להתברר בהמשך כרגע שהסיט לנו את הדרך לכיוון שהיינו צריכים להגיע אליו. כל "לא" שקיבלתי בנה את ה"כנים" שקיבלתי לאחר מכן.
ולך, הצעירה שפגשתי, אני אומרת את מה שאני אומרת לכל הצעירים החולמים והנכשלים באשר הם: אל תפסיקי לנסות. בסוף יגיע המישהו שיגיד לך את הכן.
