מי אמר שבית המשפט העליון לא מעוניין בשינויים ודוחה כל ביקורת על התנהלותו? "אנחנו חייבים לפעול כל העת כדי להשתפר, להיות קשובים לביקורת כי זאת חלק מאחריותנו לציבור", אמר השבוע שרון אפק, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, בכנס איגוד המשפטנים. גם נשיאת בית המשפט העליון מודה שיש גם ביקורת ציבורית מוצדקת על מערכת המשפט: "העומס הקשה המוטל על הרשות השופטת מוביל בהכרח להתארכות בלתי רצויה של הדיונים בבתי המשפט, ובעיניי זוהי הסוגיה האמיתית שהציבור בישראל משווע לפתרונה, וגם אנחנו", אמרה בנאומה בשבוע שעבר.
ראו זה פלא, בדיוק כאשר הממשלה מניחה על השולחן רפורמה מקיפה לרשות השופטת, בית המשפט מסכים להודות כי לעיתים נופלים גם פגמים בהתנהלות המערכת. אלא שההסכמה הנדירה הזו מוגבלת לבעיות טכניות בלבד. לנשיאה חיות נוח לתלות את הביקורת הציבורית בעומס המוטל על המערכת שהיא עומדת בראשה. מבחינתה אין פגם בשיקול דעתו של בית המשפט או בעצם העיסוק שלו בסוגיות ערכיות־פוליטיות שנויות במחלוקת.
העניין הוא שאותן בעיות טכניות קשורות לעיתים קרובות בשאלות המהות. אכן קיים עומס גדול על בתי המשפט, אך השופטת חיות מסרבת כנראה להכיר בקשר ההדוק שבין העומס הזה לאותו אקטיביזם שיפוטי שהממשלה מבקשת לרסן. כאשר בית המשפט מרחיב עד לקצה את תחום הנושאים שהוא עוסק בהם בטענת "הכול שפיט", ומעניק לכל אחד זכות עמידה ועתירה בכל עניין, הוא בהכרח מגדיל את מספר התיקים שעל שולחנו.
שווקים חופשיים נשענים על היכולת לאכוף חוזים ולפתור סכסוכים במהירות וביעילות. האיטיות של בתי המשפט פוגעת בכלכלה
מדי שנה נפתחים בישראל כ־840 אלף תיקים (לפי נתוני 2021), ובמערכת המשפט מכהנים כ־800 שופטים. המציאות הזו מטילה על כתפיהם עומס כבד, שאיננו מאפשר טיפול מהיר בתיקים המונחים בפניהם. לא פלא שההליכים נסחבים עד בלי די: אורך החיים של תיק בבתי המשפט המחוזיים עומד על 12.4 חודשים בממוצע, ובבית המשפט העליון על כעשרה חודשים. שיעור התיקים הנידונים בבתי המשפט המחוזיים בין ארבע לחמש שנים עומד על 13 אחוזים, ושיעור התיקים השוהים במערכת מעל חמש שנים עומד על 15 אחוזים. על פי מחלקת המחקר של הרשות השופטת, בעשור האחרון ניכרת מגמה עקבית של גידול בעומס העבודה השיפוטית בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי, וזו נובעת מגידול במספר התיקים. מספר התיקים האזרחיים הנפתחים מדי שנה במדינת ישראל לכל 100 אלף תושבים הוא כמעט כפול מהמספר הממוצע במדינות אירופה שנה אחר שנה.
זמן שווה כסף
להתארכות ההליכים המשפטיים יש גם השלכות כלכליות שלא מספיק נותנים עליהן את הדעת. שווקים חופשיים נשענים על היכולת לחתום על חוזה מוסכם ולאכוף אותו, ועל מנגנון מוסכם לפתרון סכסוכים. בתי המשפט הם הדרך העיקרית לפתור סכסוכים אזרחיים וכלכליים, והאופן שבו התהליכים הללו מתבצעים במהירות ובבהירות משפיע על הסביבה העסקית כולה.
קחו לדוגמה זוג היפותטי של שותפים עסקיים בשם מנשה ואפרים, שנקלעו לסכסוך וסיימו את השותפות ביניהם. מנשה נשאר לנהל את החברה, אך אפרים מתקשה להשלים עם המצב. הוא מגיש נגד שותפו לשעבר תביעה מתוך נקמנות או עלבון. בינתיים מנשה נדרש לשלם שכר טרחה לעורך דין, שעלול להגיע לעשרות ומאות אלפי שקלים ככל שיתארך התהליך, וגם להפסיד ימי עבודה כדי להגיע לדיונים. במהלך ההליכים עלול בית המשפט להקפיא נכסים של החברה או למנוע ממנו גישה למתקניה, מה שגורר עוד ועוד הפסדים.
ככל שהדיונים מתארכים, לא רק מנשה מפסיד אלא גם הכלכלה הישראלית כולה, שהערך שהוא היה עשוי לייצר נמנע ממנה. בעלי עסקים אחרים שיתוודעו למקרה יזהרו גם הם ביצירת שותפויות או ביזמות, שעלולה להיות כרוכה במחיר כבד. הסחבת עשויה לגרום למנשה להתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט רק כדי שיוכל להמשיך בפעילותו העסקית, ואז גם הצדק ייפגע.
לולא היכולת של המדינה לאכוף, באמצעות בתי המשפט, את קיומם של חוזים, ובכלל התנהלות עסקית חוקית, יש קושי בפיתוח יזמות, בשיתוף פעולה ובניהול עסקים. אבל דווקא במקומות האלה בית המשפט פועל באיטיות כואבת. ממוצע חייו של תיק בבתי המשפט המחוזיים עומד על כ־12 חודשים, אבל כשמגיעים לתיקים כלכליים, הממוצע יותר מכפול: 25 חודשים. וכאשר מדובר בתיקים מורכבים העוסקים בפשיטות רגל ופירוקים, הטיפול מתארך לממוצע של 43.7 חודשים.
קחו לדוגמה את המכרז לתגבור התחבורה הציבורית בבית־שמש, שנועד להגדיל את מספר הקווים בעיר המתרחבת. המכרז פורסם בשנת 2017, אבל אז הוגשו נגדו עתירות שונות. רק בשנת 2021 הסתיימו הדיונים המשפטיים, המכרז השתחרר ותהליך המימוש שלו החל. אלא שבינתיים גדלה העיר ב־35 אלף תושבים נוספים, שחלקם הגדול משתמש בתחבורה ציבורית מדי יום. המכרז היה עשוי להקל על מצבה ארבע שנים קודם לכן, אבל העיכובים המשפטיים עשו אותו למעט מדי ומאוחר מדי.
אכן, הליכים משפטיים כלכליים מורכבים לוקחים זמן ודורשים בירור רציני. אבל אם בית המשפט מוסיף על העומס הרגיל שלו שאלות כמו אורך שערו של חייל בצה"ל, והאם מותר לצבא לחייב אותו בתספורת צבאית – לא פלא שהעומס מחריף.
גם מדד קלות עשיית עסקים של הבנק העולמי, שפעילותו הופסקה בשנים האחרונות, הגדיר את "אכיפת חוזים" כפרמטר מרכזי בבחינת האווירה העסקית של מדינה. ככל שהזמן והעלות של פתרון מחלוקות מסחריות גדלים, וככל שההליכים השיפוטיים איטיים יותר, כך המדינה מוגדרת כקלה פחות לעשיית עסקים. היום מדברים הרבה על "גישה לצדק", שקיימת בעיקר למי שיכול להרשות לעצמו הליכים ארוכים, יקרים וחסרי ודאות.
בית המשפט העליון, שאליו מגיעים ערעורים בנושאים אזרחיים וכלכליים בהיקפים גבוהים, נתון בעומס חסר תקדים. בשנת 2021 נפתחו בבית המשפט העליון 1,625 עתירות בשבתו כבג"ץ (הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה), מספר כפול מהערערים האזרחיים שהגיעו אליו, שעמד על 798. האם יש ספק שהדבר קשור באופן מובהק לאקטיביזם השיפוטי? שהדיונים בעתירות לבג"ץ מתנהלים על חשבון עיסוק בערעורים אזרחיים? הרי עתירות הן תמיד דחופות – דיון בפינוי יישוב, או מינוי לוועדה ציבורית. אם מישהו מבקש לערער היום על החלטת ממשלה להרוס בית של מחבל שאמורה להתבצע למחרת, יקבעו דיון מיידי ויזיזו את הדיון בערעור האזרחי שנקבע לפני חצי שנה.
כשבית המשפט העליון הרחיב את זכות העמידה, הוא פתח את שערי בית המשפט לכל גורם והגדיל במו ידיו את העומס המוטל עליו. כאשר בית המשפט רואה בכל נושא עילה לדיון משפטי, אזי אין סוגיה שהוא דוחה על הסף, וכל תלונה מתבררת בין כתליו. ואם כל אחד יכול לעתור כנגד כל החלטה שלטונית, ובית המשפט יכול לעסוק בשאלה אם היא "סבירה" או לא – מצטמצמת יכולתו לנהל את יישוב הסכסוכים, תפקידו המרכזי והראשון במעלה.
הרוח האקטיביסטית שנשבה מבית המשפט לא נעצרה בזכויות הפרט והגיעה גם לדיני חוזים. הנשיא בדימוס אהרן ברק פתח את שערי הפרשנות התכליתית גם ללשון ברורה של חוזים, בשאיפה להגיע לתוצאה "צודקת". להחלטה הזו ישנן משמעויות כלכליות הרות אסון, משום שבעקבותיה אין דרך להבטיח הסכמה בין שני צדדים באמצעות חוזה. גם אם כל התנאים הוסכמו במפורש ובכתב, בית המשפט יכול להתערב ולפסוק אחרת מהכתוב בחוזה.
חוסר הוודאות שיצר האקטיביזם השיפוטי מעשיר את קופתם של עורכי דין רבים, אבל לאזרחים הוא עולה הרבה מאוד זמן וכסף. ככל שהשיטה מאפשרת לשופט שיקול דעת רחב, אנשים נוטים יותר לנסות את מזלם; שיטת מצליח, הגרסה המשפטית. זה כשלעצמו מעודד יותר תביעות וערעורים, שמייצרים עוד עומס על בתי המשפט. לעומת זאת, אם הכללים ברורים והשופטים פוסקים לפיהם באופן עקבי, אנשים ייטו פחות לנסות טיעונים מופרכים ויבינו שישועתם לא תבוא מהמסלול המשפטי.
הפתרון שמציעה המערכת הוא להוסיף עוד תקנים ושופטים. אבל לפני זה מוטב שבית המשפט ינסה לצמצם בעצמו את העומס המוטל עליו, ולא יוסיף עיסוק בתחומים שמעורבותו בהם שנויה במחלוקת. לזכויות הפרט יש צורות רבות, והן כוללות גם זכויות כלכליות. זכות הקניין וחופש המסחר הן זכויות שבית המשפט פוגע בהן במישרין או בעקיפין, באמצעות עיכובים ארוכים ובלתי מתקבלים על הדעת. כאשר שמו הטוב של אדם נדון בתביעת לשון הרע בבית המשפט, אבל זו מתבררת חמש ושש שנים – שמו ממשיך להיגרר בבוץ לאורך כל התקופה הזו, וכאשר ההכרעה כבר מגיעה, המשמעות שלה בעבורו פחותה בהרבה. כשעסוקים יותר מדי בעילת הסבירות מאבדים זמן שהיה עשוי להגן על זכויות אמיתיות של אזרחים, הנתונים בסכסוכים כלכליים ממשיים שדורשים פתרון.
לא באחריותם
שורה של פרשנים בתקשורת ניסו לקדם השבוע את התזה שלפיה הרפורמה המשפטית תרחיק השקעות זרות בתחום ההייטק, וכי בית המשפט העליון הוא גורם חיוני בהצלחתה של הכלכלה הישראלית. נוכח הטענות הללו כדאי לחזור אל אולם בית המשפט העליון בשנת 2016, כאשר הוא דן בהרכב מורחב בסוגיית מתווה הגז. בצעד תמוה וחריג בחר בית המשפט לבטל את סעיף היציבות שמדינת ישראל התחייבה לו מול חברות בינלאומיות. להסכם הזה היו השלכות כלכליות וביטחוניות אדירות, שאת היקפן המלא אנחנו מבינים רק היום. מי שרוצה לדבר על נזק להשקעות הזרות בישראל, צריך להתבונן ביושר על הדוגמה ההיא. כאשר חברות בינלאומיות שחותמות על הסכמים כלכליים עם ממשלת ישראל אינן יכולות לקבל ודאות בסיסית, איך אפשר לצפות מהן להגיע לכאן?
ב־2009 הורה בג"ץ להכיר בהוצאות מטפלת לצורכי מס, תוך שהוא אדיש לעלויות האדירות (6 מיליארד שקלים) שהשית על ממשלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי. ב־2007 הכריעו השופטים שמדינת ישראל חייבת למגן באופן מלא בתי ספר בעוטף עזה, אף שהממשלה ביקשה לאזן בין צורכי מיגון ועלויות תקציביות, ובחרה במסלול מיגון שהיה מספק לדעתה.
בית המשפט אדיש להשלכות הכלכליות של פסיקותיו, משום שהוא לא מחזיק בארנק הממשלתי וגם לא נושא באחריות לו. לפני המהפכה החוקתית הקפיד בית המשפט שלא לעסוק בסוגיות הנוגעות לחלוקת משאבים, סמכות השמורה לממשלה, גם אם לשופטי העליון יש דעות מוצקות בנוגע ל"צדק חלוקתי". מי שדואג לריסון תקציבי, צריך גם הוא להישמר מהאקטיביזם המשפטי.
