הם נשארו שלושה. מאיר בן 38, אריאל בן 35 ואבי, הצעיר שבחבורה, חגג באלול האחרון 32. האמת היא ששום דבר לא הכין אותם לחורף הזה. הם פתאום מצאו את עצמם לבד בקומת הפנימייה העליונה. השקט היה מעיק. הספה הגדולה במסדרון, שידעה ימים יפים יותר, התייתמה ואפשר היה למשש את הבדידות הסמיכה שלהם באוויר.
רוב הזמן הם חיו בהדחקה, האמינו שהנה, אוטוטו זה קורה. פעם בשבוע מאיר היה מכין להם מרק. והמרק שלו היה הדבר הכי מנחם בעולם. הוא היה מביא מהמכולת תפוחי אדמה ועדשים כתומות וחבילת סלרי וארטישוק ירושלמי והרבה בצל. ואז, קצת אחרי השנ״צ, הוא היה מעמיד סיר על אמגזית, שופך לתוכו מעט שמן, קוצץ בצל ומטגן ואריאל היה אומר את המשפט הקבוע שלו: ״בצל מטוגן זה החיים״. אחר כך מאיר היה מוסיף קצת תבלינים, קוצץ גם את הסלרי, מערבב אותו עם הבצל המטוגן, מוסיף את תפוחי האדמה הקלופים ואת העדשים והארטישוק הירושלמי, מכסה במים, סוגר את המכסה ולוחש ״יאללה בהצלחה״.
אבי ראה המון אנשים והמון–המון כלבים מתרוצצים, אז הוא התקרב בסקרנות וקרא מהשלט ״להכניס אהבה חדשה לחיים – הפנינג אימוץ כלבים"
בלילה, בשעה מאוחרת, הם היו יושבים בשקט בחדר שלהם ולוגמים מהמרק של מאיר. אריאל, שהיה טיפוס של משפטים קבועים, היה אומר ״בחיים לא טעמתי ארטישוק ירושלמי עד שהכרתי אותך״, ומאיר היה מחייך ושואל אותם ״טעים״? ואריאל ואבי היו מהנהנים וממשיכים ללגום בשקט. והטקס הזה היה חוזר על עצמו מדי שבוע, כי שום דבר חדש לא קרה בחיים שלהם כבר הרבה זמן. המרק אותו מרק, הבדידות אותה בדידות, החולצות הלבנות אותן חולצות לבנות, הפנימייה המתקלפת אותה פנימייה והשיחות עם השדכניות אותן שיחות.
יום אחד אבי הלך לרופא שיניים ברחוב עזה. כבר הרבה זמן שהוא רצה ללכת אבל הדחיק ומה שהתחיל בתור צמרמורת לא נעימה בשן כבר הפך לכאב שמפריע לו לישון בלילה. הרופא האיר לו לתוך הפה וטיפל לו בשן הבעייתית. אבי אמר תודה בשפה רפה, שילם למזכירה בצ'ק שאמא שלו נתנה לו ויצא לכיוון תחנת האוטובוס. הוא הסתכל בשעון וחשב לעצמו שהוא שונא אוטובוסים, ובעיקר שונא לחכות דקות ארוכות בחוסר מעש. ברגעים האלה הוא מרגיש שהחיים מתבזבזים לו. נוזלים לו בין האצבעות. אז הוא אסף את עצמו והתחיל ללכת ברגל לכיוון הישיבה.
מפה לשם, אבי הגיע לגן הסוס. הוא רצה לשבת על הדשא ולשתות משהו, אבל אז ראה המון אנשים והמון־המון כלבים מתרוצצים, אז הוא התקרב בסקרנות וקרא מהשלט ״להכניס אהבה חדשה לחיים – הפנינג אימוץ כלבים״. הוא חייך לעצמו והמשיך להסתכל, אבל אז, מאי שם ניגשה אליו בחורה ג'ינג'ית עם משקפיים עגולים וחיוך רחב ואמרה לו, היי! נעים מאוד! אני תמר! ואבי התבייש קצת ואמר, נעים מאוד. ותמר שאלה, איך קוראים לך? ואבי אמר, אבי. אז תמר אמרה, נעים מאוד אבי! תרצה אולי לאמץ כלב? ואבי לרגע לא הבין מה תמר שואלת וניסה להגיד משהו, אבל עוד לפני שהוא הספיק, תמר הסתובבה בהמון מרץ, לקחה ביד רצועה של כלב חום עם מבט מעט נוגה ואמרה לאבי, תכיר אבי! זה יהושע! יהושע הוא בן שנתיים, הוא מעורב ויש לו אופי מקסים. אתה רוצה אולי להכיר אותו?
ואבי, שלרגע חשב שהוא הוזה, הסתכל על תמר ואז על יהושע ואמר לה, אוקיי. בסדר. ותמר הושיטה לו את הרצועה של יהושע והוא התיישב על הדשא וליטף בזהירות את העורף של יהושע. יהושע הסתכל לאבי לתוך העיניים ולרגע היה נדמה לו שאף אחד לא הסתכל עליו ככה. אף פעם. כעבור רבע שעה, תמר ניגשה לאבי ושאלה אותו, נו אבי! נכון שיהושע הורס?! ואבי חייך ואמר לה, כן, הוא כלב טוב. ותמר אמרה, זה יפה שאתה לא מפחד ממנו. ואבי הבין למה תמר אומרת את זה ואמר, כן, אני לא פחדן. תמר שאלה את אבי אם הוא רוצה לאמץ את יהושע, ואבי רק לרגע אחד השתעשע במחשבה הזו. וכבר דמיין את יהושע לוגם מרק איתו ועם מאיר ואריאל בחדר המדכא שלהם, אבל אז הוא הושיט לתמר את הרצועה בחזרה ואמר לה, לא תודה. לא הכי מסתדר עכשיו. ותמר התאכזבה אבל הבינה ואבי ליטף את יהושע ליטוף אחרון בעורף והמשיך לישיבה.
בלילה, מאיר מזג לאבי תוספת מרק לקערית, ואריאל שאל את אבי, הכול טוב אחי? אתה נראה הפוך. ואבי רק עשה תנועה כזו עם הגבות. ואריאל אמר, מה, פגישה כושלת? ואבי חשב רגע ואז אמר, סוג של… אבל הכי טובה שהייתה לי עד היום.
