לא היה לי זמן מדכא בישיבה יותר מסעודה שלישית. לא יודע למה. השירים היו מדכאים אותי, הטונה בשימורים הגדולים הייתה מדכאת אותי, פחי האשפה המתפקעים היו מדכאים אותי, השקיעה בחוץ הייתה מדכאת אותי. בקיצור, לא נעים. ובגלל שכידוע אין שום מצווה לסבול, הייתי נוטל ידיים בזריזות, מברך המוציא, טובל את הלחמנייה היבשה בטחינה הנוזלית, אוכל ממנה שיעור מספיק לברכת המזון, מברך ומתחפף כמה שיותר מהר מחדר האוכל ויוצא לטייל קצת בשכונה עם רדת הערב. הייתי עולה אל הגינה ליד המגרשים, משתחל בין השיחים לשביל העפר, מטפס על טרסות האבנים הגדולות ומגיע אל רחבה קטנה וסודית בקצה ההר. תחתיי היה פרוש יער ירושלים במלוא הדרו, מרחוק אפשר היה לראות את יד ושם ולהשקיף אל השמש השוקעת מעבר להרים.
לפעמים הייתי מתבודד קצת. מבקש קצת. מודה קצת. לפעמים הייתי סתם שותק ובוהה. לפעמים הייתי שר בשקט ובועט באבני חצץ קטנות. ואז, רגע לפני שהחושך היה יורד כמעט לחלוטין, הייתי חוזר על עקביי, מאריך את הדרך מסביב לגדרות של כפר שאול ויורד במדרגות לרחוב הקבלן, פונה ימינה וממשיך עד בניין מספר 45.
היו פעמים שהייתי כל כך מרותק למרן עד שלא הייתי מצליח להתפלל. הייתי פשוט מסתכל עליו, על התנועות שלו, על הרגע שבו הוא לוקח טישו מהקופסה המהודרת של הטישואים ומקנח את האף
יש אנשים, שאפילו היום אם תגיד להם הקבלן 45 הם מיד יחייכו חיוך נוסטלגי, יש אנשים תגיד להם הקבלן 45 והם מיד יבכו בכי של געגוע, כי הקבלן 45 הוא לא סתם עוד כתובת. ברחוב הקבלן 45 היה ביתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ומהרחוב אפשר היה להיכנס לבית הכנסת המחובר לבית, אז הייתי נכנס. בית הכנסת היה מואר בתאורה חמימה, הכיסאות המרופדים היו מזמינים ואני הייתי מתיישב באחד המקומות הפנויים, מצטרף לחבורת הגברים שחיכתה בדומייה עד שהדלת הלבנה תיפתח. הייתי מסתכל סביב, אף אחד מהגברים המחכים לא היה עושה שום דבר מלבד לבהות בדלת הלבנה, גם אני הייתי בוהה בדלת הלבנה והיה משהו כמעט מיסטי בבהייה הזו. היה משהו לא רגיל בעצם המחשבה שמאחורי הדלת הלבנה הזו יושב לא אחר מאשר מרן גדול הדור. יושב ובטח לומד, יושב ובטח לא בוהה בדלת הלבנה מהצד השני כמונו.
אחרי כמה דקות טובות וארוכות הדלת הלבנה הייתה נפתחת ובאותו הרגע כולנו היינו קמים ומסתכלים על הצל שהיה מתקרב. ראשון היה מגיח צבי חקק, המשמש הצעיר והמסור של מרן, ידו הייתה מושטת לאחור ועליה היה נתמך הרב עובדיה, לבוש בפראק וחובש מגבעת המבורג (תמיד חשבתי שהלוק הזה הרבה יותר מחמיא לו מאשר גלימת הראשון לציון), הרב היה מתיישב והחזן היה מתחיל את תפילת ערבית.
כאן המקום להתוודות שהיו פעמים שהייתי כל כך מרותק למרן עד שלא הייתי מצליח להתפלל. הייתי פשוט מסתכל עליו, על התנועות שלו, על הרגע שבו הוא לוקח טישו מהקופסה המהודרת של הטישואים ומקנח את האף, על איך שהיד הענוגה שלו מטופפת בעדינות על הסטנדר, הכול היה מרתק, הכול היה מקודש בעיניי. הנה מרן קם, הנה הוא מתיישב, הנה הוא אומר אמן, הנה הוא מכחכח בגרונו.
אחרי שהתפילה הייתה נגמרת היו עושים הבדלה על נר גדול, והח"כים של ש"ס שהיו יושבים כמובן בשורה הראשונה היו קמים ומנשקים למרן את היד, ולפעמים הייתי משתעשע במחשבה שעם כל הכבוד, בטח מרן חושב לפעמים שהם סתם חבורה של נודניקים. שלהבת הנר הייתה כבה בצלוחית היין, ומרן היה מרים את הראש ומסתכל עלינו במין מבט כזה שאי אפשר לתאר במילים ועושה מי שבירך לקהל ומדגיש את המילים "יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם!" ואנחנו היינו עונים אמן בקול רם וצבי חקק היה מושיט למרן את ידו החסונה ומעלים אותו בחזרה מאחורי הדלת הלבנה.
אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אולי קצת קיטשי, אבל איך אומר המשורר הגדול? "גם בקיטש יש שמץ של אמת". הביקור הזה במוצאי שבת אצל מרן היה ממלא אותי בכוח לכל השבוע. הייתי מרגיש שלרגע חזרתי הביתה על אף שהישיבה הייתה במובנים רבים הבית שלי.
אני זוכר היטב את הדרך חזור מהלווייתו של מרן. רחוב כנפי נשרים – הכביש שמוליך אל שכונת הר נוף – היה מלא באנשים שפופים שחזרו רגלית לשכונה. בהם אני. במקום להמשיך אל הישיבה, עליתי אל הגינה ליד המגרשים, השתחלתי בין השיחים לשביל העפר, טיפסתי על טרסות האבנים הגדולות והגעתי אל הרחבה הקטנה והסודית בקצה ההר. יער ירושלים נראה כמו גוש שחור, השמש כבר שקעה מעבר להרים ואני ידעתי שמחר היא כבר תזרח לעולם אחר.
