תשמעו סיפור על אהבה, לפני עשר שנים בדיוק, אמאלה אני זקן, עם שחרורי מצבא ההגנה, התחלתי ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים, ובשנה הראשונה שלי ללימודים היה לי מורה אחד שאהבתי מאוד, מיכאל לב טוב שמו. הוא היה מורה מרגש, ואיש מרגש, עם נשמה מרגשת, היה לו זקן לבן, ומשקפיים עגולים ויפים, ועיניים מכווצות וצנועות, ואפודה נחמדה בצבע בז', שיש בה מלא פיצ'יפקעס, פתקים, ופנקסים, ועפרונות, והיה לו כובע של מגלי ארצות, וקול נעים ורך, ועיניים רכות, וסבלנות שאין לה סוף, איייי אני בחיים לא אצליח לתאר לכם את הקסם של האיש הזה. תתארו לכם מורה שנכנס לכיתה, בלי דרמה, בלי אגו, בלי רעש, בלי פאתוס, עם תועפות של עדינות וחוכמה וסבלנות, תתארו לכם מורה מתיישב על הכיסא בקדמת הכיתה, ושותק, ומחייך. תתארו לכם כיתה של שלושים תלמידים מביטה בו ומחייכת בחזרה.
מיכאל היה חכם ורגיש ומרגש, והיה לו ניצוץ בעיניים. איזה דבר זה מורה עם ניצוץ בעיניים. אנשים כאלה צריכים להדליק משואות, הרי לבבות הם כבר מדליקים. והיה למיכאל קורס שנקרא "התעמלות אמנותית", ובקורס הזה הוא הראה לנו ציורים יפים של ציירים שהוא אוהב, והסביר לנו, בפשטות ובחסד, מה יפה בציורים האלה, ומה אפשר לאהוב בהם, איי אייי אייי, מיכאל היה מגיע לשיעורים עם מקרן שקופיות מתוק, שכל התמונות מסודרות בו במעגל נחמד, וכשעוברים תמונה יש רעש מגושם של פעם, ואנחנו היינו יושבים בשיעורים שלו, בחושך, ומביטים בציורים היפים, ומיכאל היה מספר לנו סיפורים בקול החלש והרך שלו, ואנחנו היינו מתאהבים באורי רייזמן, ובאביגדור אריכא, ובווילם דה קונינג, ובמרדכי ארדון, ותמיד בסוף השיעור מיכאל היה יוצא החוצה למרפסת לעשן סיגריה, ואנחנו היינו עומדים לצידו, ומעשנים איתו ביחד, ומיכאל היה מספר לנו סיפורים מתוקים ומשונים, על כל הפיצ'יפקעס הקטנים שהוא אוסף, מכל מיני חנויות פשפשים כאלה משונות בירושלים, יש לו בבית אוסף של איזה שלוש מאות כלי עבודה כאלה קטנטנים חחחחח. שמעתם פעם דבר מתוק כזה.
לא יודע, קשה להסביר את זה. הוא היה מורה אחר. הוא לא בא להרשים אותנו. הוא פשוט היה איש רך ומתוק עם חוכמת חיים ונדיבות אינסופית. השיעורים שלו היו כמו שלוק של מים קרים במדבר. קשה להסביר. כשסיימתי את הלימודים נשבעתי בשם ובמלכות שאני אשמור על קשר עם מיכאל, שאני אתקשר אליו, ואבוא לבקר אותו, אין סיכוי שאני מוותר על האיש הזה! אבל החיים, כמו החיים, סחפו הכול. ומפה לשם לא נפגשתי עם מיכאל, ולא שוחחתי איתו, כמעט חמש שנים.
ולפני שבוע בערך, ביום חמישי שעבר, הגעתי לבניין החדש של בית הספר סם שפיגל בירושלים, במרכז העיר. היה שם מין אירוע הוקרה מיוחד לרנן שור, המנהל המיתולוגי של בית הספר שפרש לגמלאות, והמון אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד, וגם אני הגעתי, ואחד האנשים שבירכו את רנן באירוע הזה, היה מיכאל לב טוב! כשהזמינו אותו לבמה, הרגשתי שהלב שלי ממש מתנפח מהתרגשות! וכשהוא נשא דברים, העיניים שלי התמלאו בדמעות. הוא דיבר כל כך יפה. הוא סיפר שם שכשהוא היה ילד, אבא שלו לקח אותו פעם לראות איך הופכים את דרך העפר מחוץ לבית שלהם לכביש. ושם, ברגע הזה, הוא למד את ההבדל בין יש לאין. אין כביש, יש כביש. אין סרט, יש סרט. אין בית ספר לקולנוע. יש בית ספר לקולנוע. ובין האין ליש, ככה מיכאל אמר, תמיד היו בני אדם.
ובסוף האירוע, כולם יצאו מהאולם והתחילו להתמנגל זה עם זה, ואני חציתי את האולם, ופשוט ניגשתי למיכאל, וחיבקתי אותו, ואמרתי לו, מיכאל! אני כל כך שמח לראות אותך! ומיכאל המתוק חיבק אותי בחזרה, ואמר לי שגם הוא שמח לראות אותי, ודיברנו קצת על החיים שלו, ועל החיים שלי, ובזמן שדיברנו, ראיתי את העיניים הרכות שלו, ושמעתי את הקול הרך שלו, והרגשתי בכל הגוף שלי ממש, שאני רוצה להיות ליד האיש הזה כמה שיותר. כמה שאפשר. אז שאלתי את מיכאל אם זה בסדר שאני איצמד אליו, להמשך הערב, חחחחח, ומיכאל צחק ואמר, אין בעיה! וזה באמת מה שהיה! במשך שעה וחצי בערך, מיכאל הסתובב במבנה החדש של בית הספר, ודיבר עם אנשים, ושתה יין, ועישן סיגריות במרפסת, ואני פשוט עמדתי לצידו, וחייכתי חיוך דבילי, כמו איזה שומר ראש מוזר. וכל מי שניגש למיכאל לדבר איתו, לא הבין מה אני עושה שם, וגם מיכאל לא הבין מה אני עושה שם, וגם אני לא ממש הבנתי מה אני עושה שם לצידו חחחח, אבל ידעתי, ואהבתי, והרגשתי, ששם אני רוצה להיות.
שם, בלילה הטוב ההוא, הבנתי שיש אנשים שהם כמו תנור סלילים כתום. יש אנשים שאפשר להתחמם מהם. יש אנשים שמפיצים סביבם אנרגיה של אהבה ושל חמלה ושל רוך. ומיכאל הוא מין בן אדם כזה. פעם, מזמן, בכיתה החשוכה, הוא היה מורה כזה, שאפשר להתחמם בחוכמה שלו. היום הוא פשוט איש כזה, צנוע ורך, שאפשר להתחמם ממבט חטוף בעיניו. והבחירה הזו שלי, האינסטינקטיבית, לוותר על כל הסמול טוק, להתאבק בעפר רגלו, לשתות בצמא את דמותו, ולעמוד לצידו, לאורך כל הלילה, הזכירה לי כמה אני אוהב להיות תלמיד, וכמה אני אוהב לאהוב. וואי איזה כיף זה לאהוב זה לא ייאמן!
