במשבר גיל 17 שלי, עברתי תקופת התחזקות רצינית. היה שם הכול. אורך חצאית, אורך שרוולים ובהתאמה אורך עגילים. שלוש תפילות, מבחר פרקי תהילים, הורדת מינונים מפגישה עם חברות כדי לא לרכל (בשלב הזה הייתי צריכה כבר להבין שזה לא יחזיק) ורצון עז להתחתן מוקדם ולהביא לעולם בעזרת ה' טריליון ילדים. באותה התקופה היה לי ממש ויז׳ן שאני נוהגת במיניבוס (בדיוק התחילו אז בשכונה שלי מוניות שירות) ופורקת את הילדים. הכול ממותג בשם המשפחה והילדים עם חולצות של מספרים.
קאט ל־26 שנה אחר כך, מאותו חלום לא נשאר כלום למעט הפיכתי למונית שירות. בעבר הייתי מונית רגילה, ועכשיו ברוך ה', אני במשמרות של שמונה שעות פלוס שעות נוספות. ההבדל היחיד ביני לבין נהג מונית מן השורה הוא שאין לי כלב מנענע ראש על הדשבורד, מתבגרות מנענעות ומגלגלות עיניים דווקא יש. אין לי את המושב מחרוזים היפה הזה, יש לי מסטיקים דבוקים למושב, שאף אחד מהילדים לא מקבל אחריות עליהם. והכי חשוב שכסף אני לא מקבלת, תלונות לעומת זאת כן ועם טיפ ציני נדיב.
חשבתי שברגע שהם יגיעו לגיל המותר בחציית כביש לבד, הם יהיו עצמאיים ואני אוכל לשבת אחר הצהריים בבית ולראות היפים והאמיצים עונה 9,534,758. אבל לא
כשהייתי מבורכת בילדים קטנים ובתלונות, אמרו לי "ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – קמטים". לא האמנתי. חשבתי שברגע שנצא מלופ הגנים הפרטיים והמטפלות נהיה כל כך עשירים. חשבתי שברגע שהם יגיעו לגיל המותר בחציית כביש לבד, הם יהיו עצמאיים ואני אוכל לשבת אחר הצהריים בבית ולראות היפים והאמיצים עונה 9,534,758. לא ולא ולא. הכול נהיה יותר דחוף (אני חייבת קוסמטיקאית היום!!! אם לא, אני לא יוצאת מהבית!!!!!! את ראית את החצ'קון הזה? אני לא יכולה לצאת ככה מהבית – אגב גם במיקרוסוקופ לא ניתן לראותו) יותר יקר (שיעור פרטי באנגלית – או בשמו המוכר יותר "איך אומרים באנגלית להגזים") ורחוק יותר (לא, אמא, חצאיות שאני מסכימה ללכת איתן אפשר לקנות רק בחנות ההיא, נו מה הבעיה שעה ארבעים נסיעה בלי פקקים).
אוקיי, תגידו שזה מותרות. אז בואו נדבר על הסעות לבית הספר. או נכון יותר פספוסי הסעות. איך אומר השיר: "הבוקר בא כל כך מהר ולמה אי אפשר יותר מהר?" בהנחה שאין לכל אחת שירותים ומקלחת משלה, הווייז מדווח על עומסי תנועה כבדים מול המראה. מאבקים נוראיים, אלימות, השלכת חפצים כהים. ובסוף נותרת אמבטיה מלאה בשערות, בגדים, מגבות לחות על הרצפה, גומיות בריח של מים עומדים, כתמי מייקאפ שלא יורד במים על השיש הלבן ומראה מלאה בשפריצים של מיני תמרוקים. הן עושות את המקסימום אני יודעת, ועדיין "אחת ל" מישהי מפספסת את ההסעה.
בלב את רוצה להגיד: אז אין בית ספר היום. בראש את רוצה להגיד: שייקחו תחב"צ – מה זה הפינוק הזה, שילכו ברגל מצידי. בגילן העברתי יותר שעות בתחנות אוטובוס מאשר בבית. אבל בפועל את מתחילה לכתוב בכל הקבוצות אם מישהו במקרה יוצא לכיוון כי משום מה לכולנו בא להקל על הילדים. זו גישה חינוכית חדשה ומאוד לא רצויה בעיניי. מי ישמע, אנחנו מנסים לחסוך להם חצי שעה של המתנה לאוטובוסים? חצי שעה שבה הם היו עושים מה? עדיין כלום? מה שקורה בסוף הוא שאני מוצאת את עצמי מסיעה מתבגרות חמוצות, חוצפניות, שהתלבשו על הטרמפ שכלל לא רציתי לתת. המשותף לכולן הוא שהן בנות להורים רופסים ונטולי משילות. אני עומדת בפקקים ודומעת על החיים שלי שמתבזבזים.
אגב, תיהנו מהימים שהקפצתם לבית החוגים השכונתי את הקטנה לחוג בלט. כי מכיתה ה' ומעלה אין בן שלא משוכנע שהוא הוא זה שיהיה עומרי כספי החדש, ונואם בלהט שמה שלא יהיה הוא יישאר נאמן לעצמו ולא יסכים לשחק בשבת. זו בהחלט החלטה אמיצה וחשובה, אולם מיותרת נוכח העובדה שהסיכוי שתהיה שחקן ב־NBA קרוב לסיכוי שילהקו אותי ליפים והאמיצים. אבל ההם בחוג מרעילים אותו ומשכנעים אותו שהוא במצטיינים ובמצטיינים של המצטיינים. בשלב זה שובצת לקבוצת הסעות חוג כדורסל, הסעות חוג כדורסל העשרה, הסעות חוג כדורסל ההעשרה של ההעשרה. אם יש טיפ אחד שאני יכולה לתת לעולם הוא: תמיד תיקחו את הילדים לכדורסל בהלוך, או חפשי בבית הורייך את מסכת האב"כ ועטי אותה. ילדים גדולים, בלוטות זיעה גדולות.
