אין כמו הסטייל של בחורי ישיבות. נקודה. בטח ראיתם אותם פה ושם בחודש החגים האינטנסיבי החולף. חדי העין שבכם בטח גם שמו לב שמעבר לחזות האחידה לכאורה, בתוך כל בחור ישיבה מסתתר גם מעצב אופנה לא מתפשר.
יש לי חבר מאוד־מאוד טוב שעובד בחנות חליפות בשכונת גאולה בירושלים. וחוץ מזה שאני לקוח קבוע שלו, מדי פעם אנחנו נפגשים לשתות קפה או בירה או יין, תלוי במצב. והחבר הזה תמיד מספר לי כל מיני סיפורים הזויים ומשעשעים שקורים לו בחנות וכל פעם אני דולה מהסיפורים שלו כדרכי את אבות הטיפוס הישיבתיים בתחום הזה של הסטיילינג. הנה שלושה מהם, תיהנו.
1. הנודניק
הוא נכנס לחנות החליפות חדור מטרה, הוא רוצה חליפה בצבע שחור. אבל לא סתם שחור. שחור אספלט. הבעיה היא שבחנות יש רק גוון שחור אחד. והמוכר מראה לו את החליפה, אבל הוא מתעקש. לא. החליפה היא שחור עורב, ואני רוצה שחור אספלט. המוכר מנסה להבין את ההבדל בין שחור אספלט לשחור עורב, ואז הולך למחסן ושולף משם חליפה מקולקציה קודמת בגוון אפור כהה מאוד – כמעט שחור, בתקווה שזו חליפת האספלט שהנודניק מחפש. אבל אז הנודניק מביט במוכר במבט שאומר, נראה לך שתצליח למרוח אותי ככה? והמוכר, שכבר פגש נודניקים בחייו, פושט ידיים לצדדים ואומר לו, זה מה יש, אחי. אני מתנצל. אז הנודניק, שלרגע חווה באג במערכת, מתעשת מיד ושואל, תגיד, יש לך אולי חליפה בגוון כחול ים־סוף?
בנצי שם בדוי טוען עד היום בתוקף שבזמן חורף תש"ע, הוא זה שהחזיר את אופנת עניבות הפייזלי לעולם הישיבות
2. הממציא
לא הצלחתי אף פעם לאמת את הנתונים, אבל בנצי שם בדוי טוען עד היום בתוקף שבזמן חורף תש"ע, הוא זה שהחזיר את אופנת עניבות הפייזלי לעולם הישיבות. ויש לו סיפור מרתק על זה שהכול התחיל בטעות בסוף שבוע אחד כשהוא נסע לבית של ההורים. עשר דקות לפני כניסת שבת הוא מגלה ששכח את קולב העניבות שלו בישיבה ובלית ברירה הוא ניגש לפשפש בקולב העניבות של אבא שלו. לפי הסיפור של בנצי, על הקולב הזה היו תלויות עניבות בנות 30 שנה, עוד מהימים שאבא שלו היה בחור בחברון. ובנצי מוצא עניבת פייזלי דהויה והולך איתה לבית הכנסת השכונתי. שם הוא פוגש את גרינבוים, שאם יש מישהו שמבין באופנה ישיבתית זה הוא. והוא שם לב בחושיו המחודדים לעניבה של בנצי ושואל אותו, תגיד מאיפה העניבה הזו? בתפילת מנחה של אותה שבת גרינבוים מופיע עם עניבת פייזלי דהויה מהקולב של סבא שלו (!) שלמד בסלבודקה. משם הכול היסטוריה.
3. שלוימי
המראה הזה תמיד נוגע ללב. בחור ישיבה עדין, רזה, ממושקף ורך מבע עומד מול מבחר חליפות אינסופי. כל ההוויה שלו משדרת חוסר אונים. מה לו ולסוגיה המורכבת הזו של לבחור חליפה עכשיו? תן לו להשתעשע ב"מקיף וניקף" בשקט. הוא קצת בוהה. מסתכל לצדדים. המוכר שואל אותו אם הכול בסדר, אם הוא רוצה כוס מים. ועוד לפני שהוא מספיק לענות מפציעה מאי שם אישה אסרטיבית בפאה סטנדרטית, מחזיקה ביד חליפה בצבע כחול כהה, אומרת למוכר בתקיפות, זה בסדר, הוא שתה לפני רגע. תוך כדי היא מלבישה לבחור העדין את החליפה הכחולה, מיישרת לו את השרוולים, בוחנת אותו במבט חודר ואומרת, יופי שלוימי. אתה יכול להוריד. והבחור העדין ששמו בישראל שלוימי מציית לה ואומר, שכוייח אמא. והמוכר, שכבר רגיל למקרים כאלה, פונה אליו בשקט ואומר לו, שלוימי, אתה בטוח שאתה לא רוצה להציץ רגע במראה ולראות אם מוצא חן בעיניך? ושלוימי אומר שלא. הוא סומך על אמא. אז המוכר, ממש כבדרך אגב שואל אותו, תגיד שלוימי, בן כמה אתה? ושלויימי מחייך בביישנות ועונה, עשרים ושבע… כבר לא ילד, הא?
רשימת הטיפוסים עוד ארוכה ואולי נמשיך בהזדמנות. אני אסיים את הטור הזה בסוג של בדיחה, נישתית וישיבתית מאוד, שאני אוהב מאוד, אפילו שהיא לא הכי קורעת.
מספרים על בחור ישיבה אחד מעטרס עם חוש אופנתי מתקדם שנכנס בוקר אחד לבית המדרש עם מכנסיים בצבע ירוק זית, שהוא כידוע צבע בלתי מקובל בעליל בעולם הישיבות. וראש הישיבה, ר' ברוך מרדכי, משום מה לא העיר לו ולא כלום. כששאלו אותו מדוע, ענה הרב שלבחור שמעז להיכנס עם מכנסיים כאלה לבית המדרש יש מיגו שהיה יכול לבוא עם מכנסיים ורודים ולא בא. אותי זה מצחיק. אני מתנצל.
