לראשונה בהיסטוריה, רוב התינוקות שנולדו בבריטניה בשנה החולפת נולדו מחוץ לנישואין. בצרפת השיעור הוא כבר 60 אחוזים. מצד שני, אלה לא כל כך הרבה ילדים: שיעור הפריון הממוצע באירופה הוא רק 1.6 ילדים לאישה – ומוסיף לרדת. זה קורה גם מחוץ לאירופה, והמובילה בתהליך הזה היא כנראה יפן. באחרונה קראתי על אחת ההשלכות של היעלמות הילדים מרחובותיה: אובססיה לחיות מחמד. מאז 2003 יש ביפן יותר חיות מחמד מאשר ילדים – ביניהן הרבה חיות אקזוטיות, כמו סמורים או מדוזות – והפער במספרים הולך וגדל. חיות המחמד היפניות זוכות לחיי יוקרה מפנקים, במסעדות ובשירותי ספא מיוחדים, ולעיתים גם מולבשות בבגדי מעצבים (אני מניח שלא המדוזות). ועדה ממשלתית קבעה כבר ב־1989 כי הירידה החריפה בילודה היא סימן לשקיעת הציוויליזציה היפנית, ומזכירה את האימפריה הרומית בימיה האחרונים.
גם בישראל המשפחה המסורתית עומדת בפני אתגרים קשים – בעיקר בשיעור הנישואין היורד – אך המצב טוב לאין שיעור מאשר במדינות המערב האחרות, ושיעור הילודה אף עולה. יותר ויותר ילדים נולדים בישראל, והעלייה מתרכזת במגזר היהודי הלא חרדי. לנוכח הסתיו הדמוגרפי המאיים על העולם, הילדים הישראלים הם ברכה נדירה. כשעמיתי וידידי אריאל שנבל שאל באחרונה את פרופ' סקוט ינור מארצות הברית מה מחזק את המשפחה הישראלית, ינור השיב: "נדמה לי שהיתרון הגדול של ישראל הוא המסורתיות, התפיסה שיש משהו גדול יותר מהאינדיבידואל. במערב זה כבר לא קיים". זה נכון, אבל למשפחה הישראלית יש עוד מכפיל כוח בלתי צפוי.
כשסוציולוגים ינתחו בעוד מאה שנה את החברה שלנו, ייתכן שהם יתהו איך לא שמנו לב לדמות שמחזיקה את האצבע בסכר, ושעליה נשען כל המבנה המשפחתי שלנו: הסבתא
משבר המשפחה במערב אכן נובע קודם כול מסיבות ערכיות. אינדיבידואליזם מוקצן וטשטוש כל מעגלי הזהות גרמו לאנשי המערב לשכוח שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממרקם משפחתי, וצריך לתרום את חלקו גם לדור הבא של המארג הזה. אך לצד הפער הערכי בין ישראל לאירופה, אני שואל את עצמי איך זה עובד בפועל. הרי כמעט כולנו, גברים ונשים, עובדים היום קשה מאוד לפרנסתנו. איך יש לנו הזמן והאנרגיה לגדל הרבה ילדים?
נכון, גם לפני מאה ומאתיים שנה היו הרבה ילדים. בניגוד למיתוס, הרבה אמהות עבדו גם אז. ההיסטוריון ישראל ברטל הראה שמשכילים יהודים במאה ה־19 תקפו את החברה הדתית השמרנית, שבה נשים נהגו מאז ומעולם לעבוד, בניגוד למה שידע כל אדם נאור ומתקדם בתקופה הוויקטוריאנית: שנשים צריכות לשבת בבית. אך אמהות בדרך כלל עבדו אז פחות ממה שהן עובדות היום; ונוסף לזה, אנשים נטו לגור בחמולה. כאשר אחים ואחיות נשואים גרים בשכנוּת, תמיד תימצא ברך פנויה לשעשע תינוק. אנחנו, לעומת זאת, גם עובדים, גם רחוקים, וגם מגדלים ילדים רבים.
כשסוציולוגים ינתחו בעוד מאה שנה את החברה שלנו, ייתכן שהם יתהו איך לא שמנו לב לדמות שמחזיקה את האצבע בסכר, ושעליה נשען כל המבנה המשפחתי שלנו: הסבתא. בזכות הסבים והסבתות – בדרך כלל בעיקר הסבתא – אנחנו מצליחים להמשיך בג'אגלינג, בלי שאף כדור ייפול לרצפה. הסבתא היא שנוסעת פעמיים בשבוע להוציא את הילד מהמעון כשאבא ואמא לא יכולים להגיע בזמן מהעבודה, היא שמוזעקת לשמור על הילדים כשההורים חייבים לצאת, ואליה מביאים את הילדים בבוקר כשיש להם חום או כשהגננות שובתות. בלעדיהן פשוט לא היינו מסתדרים.
על הסבתות הצעירות מוטל עומס כבד במיוחד, כמעט חסר תקדים. הן גם עובדות לפרנסתן, וגם מטפלות בבני שלושה דורות, בעת ובעונה אחת. ההתארכות המבורכת של תוחלת החיים הביאה לכך שנשים בנות שישים מטפלות לעיתים קרובות לא רק בילדיהן ובנכדיהן, אלא גם בהוריהן. הרבה פעמים גם הסבים נושאים בנטל הזה, ואז גם הם מותשים באותה מידה. אני רואה סבים וסבתות שלא הספיקו להתאושש מהחופש הגדול לפני שנרתמו בשמחה אך בתשישות לאירוח המשפחה המורחבת בחגים. בשנה הבאה מאיים עליהם גם הגשר הצפוי בין יום הכיפורים לסוכות. "נכדים זה שישו ושִמחו", נאנחה באוזניי סבתא מותשת כזו: "שישו כשהם באים, ושמחו כשהם הולכים".
אין לי פתרון למצב הזה. אני אפילו לא יודע אם יש כאן בעיה מהסוג שאפשר למצוא לה פתרון. בסופו של דבר ההורים שלנו עושים את כל זה באהבה רבה. אך נדמה לי שלכל הפחות אסור לנו לראות את המתנה הזו כמובנת מאליה. אנו חייבים להשתדל להכביד כמה שפחות ולהקל ככל היותר על דור הסבים והסבתות; וגם לזכור לומר להם שוב תודה.
motzash.navon@gmail.com
