זה טור עצבני ולא חגיגי ואני בטח אתחרט עליו. אבל הוא בוער בי. אני לא מצליחה להירגע מהכתבה של חן ארצי־סרור שפורסמה בידיעות אחרונות ועסקה באחוזי הפגיעות המיניות במגזר. הכתבה, לצד הפוסטים שוברי הלב בתקופת ראש השנה וכיפור: פוסטים שדורשים בקשת סליחה, פוסטים שמבקשים שנצליח לסלוח וגם כאלו של אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. חברתי רננה מזכירה לי כל הזמן שלמרות שאני מקבלת המון סיפורים קשים ורעים, זה לא אומר שהכול רע ושאני צריכה לזכור שהטוב הוא הרוב. אבל אני מרגישה שלי כבר הכול נהרס, אני לא מצליחה לראות את הרוב הטוב כמוה.
והנה הודעה שאני מקבלת על עוד יישוב, שבאחת השבתות, מישהו שבדיוק עבר לשם פגע בילדה. ומי שכתבה לי מספרת שהיא דיברה עם מישהי מהיישוב שממנו הוא עבר וזה היה דבר ידוע שם. והיא שואלת אותי, מתי נעשה לזה סוף, אני רוצה שזה ייעצר אצלי ואצל הבת שלי. ואין לי מה להגיד לה. ואחת אחרת סיפרה על חבורה של חברות ילדות שהתפרקה ממחלוקת על איך לנהל ידיעה על פגיעה ומה חשוב יותר, שלום בית או שלום הקהילה. וסיפורים שוברי לב בתוך המשפחה, שמפרקים את החיים קדימה ואחורה והדרך אל הריפוי כל כך ארוכה. לא אשתף אתכם בעשרות הסיפורים שמגיעים אליי למסנג'ר. אבל אתם מבינים שנמאס לי. נמאס לי מהמנהיגים, שמקבלים החלטות עצמאיות. שפשוט משנעים פדופילים מיישוב ליישוב. הגעתי פעם לשבת באיזה מושב והחברים מצביעים לי על מישהו ואומרים: "הוא כאן בגלות". סליחה? אנחנו קהילה משלמת ארנונה בשנת 2022 או פרק בסופרנוס? ונמאס לי מרשויות החוק. ליבי עם הנשים הטובות הנאבקות בעזרת חוקים מגבילים ומסורבלים ובינתיים כולן מפחדות לכתוב, כי זה לשון הרע והוצאת דיבה. אז אני רוצה לשאול, למה שלא נלך בדרך אמותינו וניתן זו לזו סימנים. אם לא בשבילנו אז בשביל הילדים והילדות שלנו.
כששערורייה פורצת והפוגע "עובר דירה" או כמו שכבר שמעתי השתחרר מהכלא ועבר ליישוב אחר, זה הזמן להרים טלפון. כמכורה לסדרות פשע, יש מה שנקרא טיפ אנונימי. אמא תרים טלפון לאמא אחרת ותגיד. ככה וככה היה אצלנו.
אני נפלתי בשנים האחרונות באמירת האמת. נפלתי לפחות פעמיים. אם יש לי שחור בשיניים, לשלשת של ציפור על השיער או כפתור פתוח כשאני עולה לבמה – אודה למי שאמר לי וחסך לי יום שלם או הופעה שלמה במצב כזה ואז להגיע הביתה ולהשתבץ. ברגע ההערה זה לא נעים ויש חום בכל הגוף ומבוכה. אבל אז עולה בי המילה תודה. ואני עשיתי את הטעות והתערבתי פעמיים במקום שלא הייתי צריכה. חשבתי שאם אעיר למישהי, כמובן דברים הרבה יותר מהותיים מ"דבוק לך מכסה של לבן לחצאית" אלא דברים קשים של בינו לבינה ושמועות וריכולים. חשבתי שזה אמיץ מצידי, להיות זאת שאומרת דורש אומץ. כתבתי פעם איך כמנהלת חנות ראיתי בעיניי עובדת שלי גונבת, ובמקום שאכסח לה את הצורה שתקתי. עלו בי משפטים טיפשיים – אולי לא ראיתי טוב, אולי היא כן שילמה ופספסת את זה ולא אמרתי כלום. עם השנים, הבנתי שצריך אומץ להגיד ואמרתי. ונפלתי. אותן נשים לא מדברות איתי עד היום. אז עם הדברים האלו, אני מקווה שסיימתי.
אבל על הילדים שלנו? על הנערים והנערות שלנו? מבחינתי לא לספר זה בבחינת לא תעמוד על דם רעך. ונכון, גם צריך לשמור על עצמנו. להיות אמיצה זה קשה כפליים, כשתוך שנייה את מקבלת תביעה על הוצאת לשון הרע בסכום שאין נשימה מולו. אז בואו נלחש אחת לשנייה. אבל לא נהמר.
ומה עם דף חדש? ומה עם חזרה בתשובה? מה אני אגיד לכם… החיים של הילדים שלי חשובים לי יותר מ"מוניטין" של מישהו. אני כבר מתכוננת למייל של "לפי המאמר שלך, אנשים לא יכולים להשתנות. לפי הטור שלך, אין סיבה לפושע לשנות את דרכיו". אני מבינה שאני כותבת ברתחה, אבל אני כותבת מתוך אינסטינקט, הכי בסיסי וחייתי, של הגנה על הגורים שלנו ועל הבאתם כמה שיותר בבטחה לצד השני, של בגרות. שם כל מה שיישאר לי זה רק להתפלל לקב"ה שישלח להם אנשים טובים שיקיפו וילוו אותם כל החיים
Revitelzon@gmail.com
