ראיתי ולקחתי חלק במערכות יחסים רבות בהן לא ממש ביקשנו סליחה זה מזה, אלא שתקנו זמן רב ואז איכשהו חזרנו לדבר ושנינו ידענו שאנחנו מתעלמים ממה שעבר בינינו כי אנחנו חשובים זה לזה יותר מהמריבה שהייתה. למרות שלא פתרנו את חוסר ההסכמה, למרות שלא התנצלנו אף אם היה בזה צורך, אנחנו מרגישים טוב יותר כי לפחות אנחנו יודעים את החשיבות שלנו בעיני האחר וכי אין לנו דרך אחרת לפתור את מה שזה לא יהיה שעבר בינינו.
שנים של התנהלות כזאת חלפו עד שהבנתי שבסתר ליבי אני שומרת טינות קטנות. אני זוכרת הכל ואני שומרת מרחק בטחון מכולם. את המרחק הזה קשה לראות. אני מתנהגת כרגיל. אבל משהו בלב שלי מפחד להתקרב.
הלוואי שהייתי היחידה שמתנהלת ככה, אבל אני יודעת שאני לא. הקרובים לנו ביותר, הם כנראה אלה שיכאיבו לנו ביותר לאורך חיינו וגם להיפך. אנחנו, כנראה מכאיבים לקרובים ביותר אלינו. אבל אנחנו מתעלמים. וכל הטינה הזאת מתאספת סביב שולחנות החג היפים ותופסת את מקומה הטבעי בין כל האנשים שאוהבים זה את זה מאוד מאוד. ואם לא די במורכבות של שולחן החג בבתים ה'רגילים', בבית המשולב שולחן החג יכול להתפוצץ כמו הר געש פתאומי.
הויכוח הקבוע על "איפה אנחנו השנה?" יכול להביא אותנו עד לבית הדין הרבני, לגרום לנו להתחרט על שהכרנו בכלל ולשאול את עצמנו למה היינו צריכים את כל זה. הערות עוקצניות וציניות בסגנון- "האוכל של אמא שלי טעים ושל אמא שלך לא"- יכולים למוטט בשנייה את כל מה שנבנה במאמץ אדיר. זה הקטע עם טינה. היא אף פעם לא הולכת. היא נמצאת כל הזמן, ממתינה בשקט לרגע שלה. וכשהרגע מגיע, היא פשוט מצטרפת לכעס החדש ומלבה אותו.
אבל מה אם היינו יודעים כיצד לסלוח באמת? מה אם היינו מחנכים את ילדינו לבקשת סליחה אמיתית? מה אם היינו חיים אותה באופן יומיומי ולא ממתינים לחגי תשרי כדי לסעוד באווירת חורבן? האם חיינו לא היו טובים ואיכותיים יותר?
אחת הסיבות בשלהן אנחנו מעדיפים לשמור טינה ולא לסלוח, היא שאין לנו מושג מה זאת בכלל 'סליחה'. מצפים מאיתנו שנשכח מה עשו לנו, אבל לרובנו אין מחלת שכחה ואי אפשר לצוות עלינו לשכוח. חוץ מזה, שאם נשכח, אנחנו עלולים להיפגע שוב.
שנים של חיפוש הביאו אותי לתובנה שסליחה אמיתית היא לא משהו שקורה ברגע אחד, היא תהליך. ובתהליך הזה, אם הוא נעשה באופן נכון, אנחנו נפריד לאט לאט את הכאב מהסיפור. אנחנו לא נשכח את הסיפור, אבל אם סלחנו, נזכור אותו בלי האלמנט שהכאיב לנו כל כך.
בשלב הראשון, עלינו להכיר בעוצמת הפגיעה- להסכים להכיר בכאב, לא לדחוק אותו. רובנו לא רוצים להכיר בכאב שלנו כי אנחנו לא רוצים להיתפס כחלשים בעיני עצמנו. זה נוגד את האינסטינקט ההישרדותי שלנו, אבל כדי לא לנטור טינה חשוב לעבור דרך הכאב, לברר עם עצמנו איזה רגש התעורר בנו כשנפגענו?
בשלב השני, עלינו להבין מה נלקח מאיתנו בפגיעה הזאת. מה חשבנו עד אותו רגע שיש לנו, ואז התברר שבעצם אין לנו. אולי חשבנו שאנחנו חזקים ובשליטה, ואז התברר שאנחנו חסרי אונים וחלשים? אולי חשבנו שאנחנו נבונים ואז, ברגע הפגיעה, פתאום הרגשנו נורא נאיביים?
בשלב השלישי, אנחנו נחקור מה למדנו מהפגיעה- לאן זה לקח אותנו? אילו דברים טובים רכשנו בגללה? אולי הלכנו ללמוד, אולי עזבנו מקום עבודה רעיל, אולי הבנו שמערכת יחסים מסוימת אינה בריאה לנו ובחרנו להתרחק, אולי למדנו לזהות את האנשים שאינם נכונים לנו. כך או כך, כנראה שבחרנו משהו מחדש. ואם לא עשינו זאת, זה זמן טוב. כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן (ר' ישראל מסלנט).
בשלב הרביעי נשאל את עצמנו- האם אנחנו עדיין זקוקים לאשמה ולהאשמה על מנת להחזיר לעצמנו את הכוח שנלקח מאיתנו ברגע הפגיעה? אם חשבתי ברגע הפגיעה שאני חסרת אונים ונאיבית, האם זאת האמת? האם אני באמת טיפשה או חלשה? האם אני עדיין אותה אישה שהייתי? כי אם אני לא, ואם צמחתי, ואם למדתי לשמור על עצמי, אז אולי כבר אינני זקוקה לטינה כדי לזכור את כל הטוב הזה.
זאת סליחה. אני עשויה לבחור בעקבותיה להתרחק מאנשים שפגעו בי גם אם סלחתי. זה בסדר. זה לא אומר שלא סלחתי, זה רק אומר שאני בוחרת לשמור על הלב שלי.
יום אחד, שמעתי שיעור נפלא של רועי בן יוסף-כנף על ה'סליחה'. הוא הוסיף לתהליך הסליחה את השלב החמישי וכינה אותו "בדחילו ורחימו", כלומר "ברעד וברחמים". זה שלב למתקדמים בלבד. בשלב הזה, אנחנו נצא מעצמנו, מהפגיעה ומהכאב שלנו ונתבונן מפרספקטיבה רחבה במי שפגע בנו. אנחנו נשאל את עצמנו- מי האדם הזה היה אז, ברגע הפגיעה? מה הביא אותו לפגוע בנו ומדוע לא יכול היה לפעול באופן אחר?
ולמה "לכרוע על חוף הסליחה"? אני אוהבת את המילים של לאה גולדברג. סליחה אמיתית מתחילה בכניעה לכאב, ממשיכה בצמיחה ממנו ומסתיימת בשלווה.
