השבוע, שלחה לי מישהי קטע מהתוכנית "הכרישים": אנשים שמציגים יוזמה עסקית כלשהי בפני בעלי הון ומבקשים השקעה תמורת אחוזים במיזם. איש אחד עמד בפני המשקיעים וביקש שיממנו לו את משחת הריפוי הקסומה, זו שמאחה שברים ומרגיעה כוויות. המשחה הזו שהוא סיפר על אודותיה ניסים ונפלאות, הייתה עשויה כל כולה מקרני איילים.
גם השברים שלי מתאחים מקרן האיל הזו. אני רואה מדי שנה את השופר הצהבהב שאבא שלי היה תוקע בו, מסתובב בבתי אנשים חולים במהלך כל יום ראש השנה ותוקע ותוקע. אני פוגשת בו את הקול של אבא ויודעת שגם עכשיו הוא מבקש בעדי, כשספרי מתים נפתחים. אבא יהיה השופר שלי.
כמה אהבנו, גם השנה, להכפיש אנשים בביטוי: "הוא שופר של…" ובראש השנה, אין אמירה יפה מזו. כי באמת השופר הוא הכול חוץ מאשר אובייקטיבי. הוא יטען את טענותיי בצורה שלא הייתי יכולה לנסח לעולם, הוא ישמיע את קולי בצורה שכבר שכחתי שקיימת בי, הוא יזכיר לי שכל מה שאני צריכה הוא אהבה. הוא ייצג את העסק שלי בצורה כזו שהקב"ה ירצה להשקיע בי עוד שנה, מאמין בתשואה של האישה הזו, שומע את קולה.
השופר הוא הכול חוץ מאשר אובייקטיבי. הוא יטען את טענותיי בצורה שלא הייתי יכולה לנסח לעולם, הוא ישמיע את קולי בצורה שכבר שכחתי שקיימת בי, הוא יזכיר לי שכל מה שאני צריכה הוא אהבה
"השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? שחולת אהבה אני. הגידו לו שאיני חולה חולי מעיים ולא חולי ראש. וממה אני חולה? מאהבתו. וחולי מעיים, הוא שאני מבקש למלא נפשי ברעב גדול מפאת עוני ודחקות, וחולי ראש הוא שאני צריך להיות כפוף ראש בגודל ביזיוני והיעדר כבודי. והנה, באמת, אני חולה גם על זה אבל עיקר מבוקשי, שיבוא עבור אהבתו, כי דודי נסע ואני מתגעגעת על אהבתו וזה עיקר החולי". רבי צבי אלימלך מדינוב יאמר, שבראש השנה נבקש פרנסה, נבקש להתנהל בכבוד, אנחנו ומשפחתנו, אבל כל הבקשות האלה, הן רק מפני ששכחנו את האהבה. "ואמת שאני בתפילתי צועק על החוליים הללו, היינו היעדר פרנסה (מעיים) וחולי ראש (היעדר כבוד), אבל אני עושה כן מחולי האהבה שנסע דודי וארכו הימים והתבלבלתי בדרכים ושוב לא ידעתי מהחולי העיקרי והנה אני צועק על כאב הענפים כי כבר התבלבל דעתי ושכח העיקר".
נדמה לי שאני רוצה פרנסה וכבוד ובריאות, אבל כל אלה מקפלים בתוכם צעקה לאהבה. הקול הגדול בתקיעות, יהיה לנו לשופר. הוא ינסח את טענותינו השכוחות, הוא יחזיר לנו את הזיכרון ביום הזיכרון, חולי אהבה אנחנו. כולנו.
באחד מתיאוריו המרגשים, יספר רבי נחמן על שתי ציפורים שאינן יכולות להיפגש, ובכיין נשמע בכל העולם: "כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה והוא הולך ומחפש אותה והיא מחפשת אותו והיו הולכים ומחפשים זה את זה עד שניתעו ועמדו במקומם. וזה הציפור, עשה לו קן בסמוך למדינה אחת והיא עשתה לה קן בסמוך למדינה שנייה וכשמגיע הלילה, אזי אלו, הזוג ציפורים , מתחילים ליילל ביללה גדולה מאוד, כל אחד על בן זוגו".
רבי נחמן יתאר את היללה הנוראה שנשמעת בלילות ובשלב הזה, יגיע "הקבצן עקום הצוואר". זה שדווקא בגלל צווארו העקום, ממש כמו שופר, ויאמר "אני יכול להשליך קולות ואני יכול להשליך את הקול שכאן אל מקום אחר וכן להשליך קול הציפור שיגיע עד לציפורה ולהמשיכם יחד".
הוא ידבר על "השלכת קולות" עוד לפני שאפשר היה לתקשר מרחוק. נכון, הוא יאמר, זה מפגש עקום, מפני שאין כמו מפגש פנים אל פנים כשאח נופל על צווארי רעהו בבכי גדול. אבל לרבי נחמן יש דאגה נוראה: יותר משהוא דואג מחזון שתי מדינות לשני עמים, הוא ידאג ממצב שבו יהיה עם אחד בשתי מדינות, כשהאחד לא מקשיב לקולו של האחר. מצב שבו שכחנו את שפת האהבה.
שנת בחירות בפתח. שוב, איש ופתקו בידו, אישה וקולה. פתקים יושלכו בלי שיפגשו קולות אחרים, כמו שתי מדינות לעם אחד. והשופר הזה, של אבא שלי, יעמוד כקבצן עקום צוואר שמקבץ את כאבי כולם, ומפגיש את קולותיהם ומשליך את פתקו של זה עם פתקו של זה ומערבבן בקלפי עד שיֵצאו לשלום מן הקודש.
השנה לא משליכים קולות לפח. השנה, נותנים לשופר להשליך את קולותינו לה' ולא לעזאזל. זו תהיה "שנת הקהל" כשכולם, אנשים נשים וטף, נפגשים במוצאי שנת השמיטה לשמוע תורה אחת בקול אחד, שתי ציפורים במדינה אחת.
ונשואות יבכו את קולן המושלך של רווקות, וצעירות יקומו בפני קול הזקנות וכולם יהיו פתאום השופר של כולם וישמיעו האחד את קולו של האחר, והשופר העקום הזה יבכה את כולנו באותה שפה כי כולנו כבר זמן רב כל כך, תקועים ושבורים ורעועים, מחכים לזה שישקיע בנו שנה נוספת של חיים.
