בשקט־בשקט, בלי ששמתם לב, נוסד במדינת ישראל מגזר חדש וחמוד. נהוג לכנות אותם אנשי "הדמוקרטיה בסכנה". דרישות הקבלה למגזר הן אובססיה לחירוב מסיבות, תיעוב מוחלט של כל מי שנבחר לשלטון ואינו לטעמך וקורט של מרמור חינני. בשבוע שעבר קיבלנו עדות נוספת לקיומו מצד אחת ממנהיגותיו הטבעיות, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור.
"באיזה עולם אתם רוצים לחיות?" שואלת נאור, "בעולם שבו בית המשפט הוא חסר סמכות? זה לא עניין של כוח". לא יודעת, גבירתי הנשיאה. מה לגבי עולם שבו ממשלה נבחרת מסוגלת להעביר את החוקים שלה למשל?
המגזר החדש הוא במהותו רואה שחורות. כל פרפר ימני שמזיז את הכנפיים שלו בפייסבוק יכול להביא תוך דקות למלחמת עולם שלישית. כל מהלך ממשלתי שאינו לרוחם אחת דינו להסתיים במחנות כפייה סטייל קוריאה הצפונית, מדינת הלכה בסגנון איראן ואנשי שטאזי קטנים מתגלגלים ברחובות. בינתיים, כמובן, מדינת ישראל הלא דמוקרטית מתכוננת לעוד מצעד גאווה בתל־אביב, מאפשרת קיום של עצרת זיכרון משותפת לישראלים ופלסטינים וחנין זועבי עדיין חברת כנסת.
יש גם כאלו המגדילים לעשות ומודאגים מערש הדמוקרטיה. הם מלאי געגועים לדמוקרטיה היפה והישנה של פעם. לימי הפרח והאהבה של ילדי תימן החטופים והפנקס האדום, לרצח טובינאסקי, לפרשת אלטלנה ולמעורבות השב"כ ברצח קסטנר. כי פעם, וזאת עובדה, ברור שהייתה כאן יותר דמוקרטיה כשמפא"י היו בשלטון. והעיתונות גם הייתה חופשית יותר, כלומר חוץ מהקטע הזניח של ועדת העורכים.
והיום, לא עלינו, הדמוקרטיה בסכנה. ומי אם לא אנשי השמאל ימהרו לנכס לעצמם את עמדת מגיני הארץ מההרס העצמי שלה. יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי מזמין את הציבור למחאה בכיכר הבימה נגד הרס הדמוקרטיה ומארגני העצרת לציון רצח רבין משווקים אותה עם הסיסמה "זוכרים את הרצח, נלחמים על הדמוקרטיה!". עבורם, הדמוקרטיה קיימת רק כשהם המנצחים.
אז קבלו עדכון חם מהשטח: הדמוקרטיה שייכת גם לממשלה שמסונדלת פעם אחר פעם על ידי בג"ץ ומנסה לעבוד ולייצג את עמדת בוחריה. מישהו שכח בדרך שחוקים לא אמורים לייצג את המוסר החברתי של שנות התשעים אלא את המוסר החברתי הנוכחי, שמגולם בתמהיל נבחרי הציבור. אם זה לא היה ככה, העבדות עדיין הייתה חוקית והומוסקסואליות עדיין הייתה מחוץ לחוק. ואם שופטי בית המשפט מסרבים להכיר בכך שסולם הערכים החברתי השתנה; שאזרחי מדינת ישראל של היום מעדיפים לחזק את זהותם היהודית והלאומית ולא להחליש אותה, אז מי כאן בעצם הורס את הדמוקרטיה?
ולא יעזרו גם מדדי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלפיהם 84 אחוזים מהציבור סבורים שישראל היא מקום טוב לחיות בו, ומי שסבורים שקיימת סכנה לדמוקרטיה הם בעיקר אנשים בחוגי השמאל ומהמגזר הערבי.
צריך כמובן להיות כנים. ישראל אכן נמצאת במקום נמוך ביחס ליתר מדינות ה־OECD במדדים הקשורים לזכויות אדם. את הסיבה אפשר לייחס לעובדה שלא הרבה מהן נאלצות להתמודד עם שני אתגרים קשים של מיעוט פלסטיני עוין ובעיית פליטים שמורגשת הרבה יותר כאשר מדובר במדינה קטנה. אבל למרות כל אלו, התפקוד השלטוני רחוק מלהיות נמוך, והנה עוד נתון מעניין ביחס למדינה עם דמוקרטיה בסכנה: ישראל מדורגת גבוה במדדים הקשורים למעורבות הפוליטית של אזרחיה.
בואו נתעכב רגע על העניין הזה – אזרחי ישראל מרגישים די חופשי לצאת לרחוב ולהביע את עמדותיהם. זה לא מראה נפוץ במדינות שאינן דמוקרטיות. במדינות כאלו, אמן פרטי שמציב פסל מוזהב של ראש ממשלתו באמצע כיכר רבין היה נשלח לעבודות כפייה. אנחנו חיים במדינה שבה אמיר חצרוני מתארח בתוכניות טלוויזיה, מפגינים בפתח־תקווה מפירים בכל מוצ"ש את שלוות הציבור מול ביתו של היועמ"ש ורוגל אלפר עדיין ממשיך לכתוב את הטור האישי שלו ואף משטרה חשאית לא באה לעצור אותו. באיזו מדינה רודנית הייתם נתקלים בחופש כזה?
אז למה בכל זאת יש מגזר שלם שמודאג מהידרדרות הדמוקרטיה? כי לראשונה מזה תקופה, יש מי שיכול לענות לו. משתתפי טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי היו המומים מהעובדה שמדינה דמוקרטית מאפשרת לציבור למחות על קיומו. קובי מידן כותב שהוא מתבייש להיות ישראלי, ואיזה הלם – הקהל הישראלי לא שולח לו סמיילי נשיקה. כל השנים התרגלתם שאתם אומרים משהו והעם פשוט נאנח בהכנעה ומעביר את הדף. הדבר היחיד שהשתנה הוא שפתאום יש מי שעונה. כי תשמעו קטע, חופש הביטוי לא שייך רק לקובי מידן ולרוגל אלפר. חופש הביטוי הוא גם החופש להגיב, ולפעמים באגרסיביות, על אמירות מקוממות. חופש הביטוי הוא גם של מסעודה משדרות, של אבי משוק הכרמל ושל יהויכין מגבעת החרציות.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
