בבית הכנסת של סבי ע"ה בבני ברק, שטיבל קטן של חסידים בלי רבי, ירדו מדי ליל תשעה באב ליטרים של דמעות. סבי וחבריו ישבו בחושך, אמרו את הקינות בבכי, לאור נרות, וחיו את תחושת החורבן. הקינות שאותן אמרו חוברו אמנם לאורכן של אלפי שנות הגלות, אך באוויר עמדה תחושה קשה של אבל וחורבן, כמו ביהודה של אחרי המרד הגדול או מרד בר כוכבא. בבית הכנסת שבו אני מתפלל עם ילדיי, לעומת זאת, תשעה באב הוא אמנם אכן יום של כובד ראש, הצום, הישיבה על הארץ באי נוחות ואמירת הקינות, יוצרים משהו באווירה. אבל דמעות מעולם לא ראיתי, וגם לא בכי. גם בבתי כנסת אחרים שאני מכיר האווירה דומה. לא תראו חיוכים וצחקוקים בליל תשעה באב, אך אבל של ממש לא תמצאו שם.
השריר הזה פשוט לא מאומן אצלנו. מרביתנו לא חווינו חורבן של ממש בחיינו. אין לנו את היכולת לדמיין ולחוות בדמיון חורבן ממשי. טוב לנו פה מדי, וטוב שכך, אבל יחד עם הטוב הזה מגיע חוסר היכולת להבין מה זה חורבן וכיצד בוכים עליו.
סבי ע"ה וחבריו, לעומת זאת, היו ניצולי שואה. הם נותרו אחד מעיר ושניים ממשפחה, במובן המילולי ממש. סבי היה אחד מתוך תשעה ילדים להוריו חנוך וצירל. עם פרוץ השואה חלק מאחיו כבר היו נשואים והורים לילדים, אחרים עוד היו רווקים צעירים כמותו, וכולם, עד האחרון, נרצחו בידי הנאצים. איש מהם לא שרד. גם דודיו ובני דודיו נרצחו כולם, רק כמה בני דודים שניים, שרדו את השואה, או עלו ארצה לפניה. אצל חבריו הדברים לא היו שונים בהרבה. כולם טעמו באופן אישי ממש את טעמו של חורבן. הם גם חזרו ברובם לעיר או העיירה ממנה באו, ונחשפו למראות החידלון המוחלט. קהילות שנמחקו כליל מעל פני האדמה. הם ידעו איך מרגיש חורבן וכמה אפשר לבכות על חורבן.
ועל כן, במקום לנסות לזייף הבנה של חורבן, אנחנו פשוט צריכים להודות שכך גדלנו. להתאבל בהחלט על מה שאין, אך לא לשכוח לצד זה את מה שיש לנו. לומר את הקינות בכוונה, אך לא להכחיש את הפער העצום בין העולם שבו אנחנו חיים לבין זה שבו הן נכתבו. הר ציון עדיין שמם. עד הגאולה השלמה הדרך עוד ארוכה, אך כברת הדרך שעבר עם ישראל בהחלט יוצרת עבורנו תשעה באב שונה מזה של אבותינו.
