עברתי את גדר הבטיחות בצומת פדואל וצעדתי בקוצים הצהובים שחדרו לנעליי, לכיוון האוהלים, המחצלות, העגלות ובני הנוער הרבים שכבר התמקמו שם. הם באו כדי להקים יישוב חדש במבצע הקמת היישובים של תנועת נחלה, ואני חשתי שמשהו מוזר מתחולל בי.
הייתי שם בדיוק חצי שעה. לא דקה יותר. לא היה לי הרבה זמן. חניתי לא טוב, והשוטרים כבר נראו כאילו הם עומדים לגרור את המכונית אם לא אמהר לנסוע משם. ובכלל – לא התארגנתי לשהות, אפילו לא לשהות הקצרצרה הזו שם.
השעה הייתה כבר לקראת ערב. היה חם, ובקבוק המים שלי לא היה מספיק קריר. כשיצאתי מהבית תכננתי לערוך קצת קניות והשלמות סידורים. הבן הצעיר שלי, היחיד שנשאר איתי השבוע כשכל האחרים נסעו לנפוש במחנה של עמותת משפחה אחת, לא ממש התלהב מההרפתקה הגבעונית שנחתה עליו בלי הכנה מראש. בדרכים המקובלות על ילדים בני חמש, הוא ניסה למנוע ממני להישאר שם ולו רגע אחד מיותר.
בשנים האחרונות נוצר כאן הרגל מגונה במיוחד לקשר בין הקמת יישובים ובין פיגוע רצחני שגבה מחיר דמים כואב
בקיצור, עברתי רק כדי לראות. לא רציתי לתת למהלך הזה לחלוף על פניי בלי שאשתתף בו ולו מעט. רציתי להיות בטוחה שאם קורה כאן משהו גדול, והארץ מתחילה להתיישב ביישובים חדשים, אז אוכל לומר שראיתי את זה מתחיל.
זה היה בשבוע שעבר, ועברנו כברת סיפורים ואייטמים חדשים מאז. לרובנו האירוע הזה חמק מן התודעה ואפילו לא הספיק לשהות בה יותר מכמה רגעים. אולי שמענו על כך ועוד לא גיבשנו דעה לגביו. ובכל זאת, אני לא רוצה לתת לזה לחלוף מן העולם ולהישכח בלי שנתתי על כך את דעתי.
כי קרה לי שם משהו. ברגע הראשון שבו צפיתי באדמה העמוסה בני נוער ובוגרים, עלתה מתוכי זהות עתיקת יומין. זו שהייתה לי כשעוד לא היו לי ילדים, וכשקוצים עוד לא הספיקו להטריד את אצבעות רגליי כל כך, וכל מחשבתי הייתה נתונה לאדמה הזו בחבל עזה שעמדו למסור לידי האויב. שם, בקיץ לפני 17 שנה.
צריך טורייה, אני טורייה
הייתי צעירה, בדיוק בסיום השירות הלאומי שלי, לא בשלה מספיק לפתח זהות פוליטית אבל שאפתנית מספיק ומחוברת לארץ מספיק כדי להבין שבימים הקשים האלו כדאי שאשתתף במאבק. שאצליח ללמוד משהו על החיים שלי.
רבים ממי שזוכרים את הימים ההם ואת תחושת השליחות הגדולה למען הארץ, שעטפה אותנו מכל עבר, סוחבים איתם עד היום את הצלקת הכואבת מימי החורבן שהגיעו בימים שלאחר מכן. צלקת המורכבת מהמון אכזבה, כאב ובעיקר תחושת חוסר אונים, שנשבענו לא לשכוח ולעשות הכול כדי לוודא שלא נחוש בה עוד לעולם.
בימים ההם לא ידעתי לומר לאן יובילו אותי התחושות הקשות שחשתי כשגורשו תושבי גוש קטיף מבתיהם בסופו של דבר. לא ידעתי האם וכיצד אתרגם את הכאב הזה על כל הנלווה אליו בעתיד הקרוב והרחוק. האם אצליח להתגבר על המשבר הזה ולהחזיר לעצמי את האמון במדינה שאני כל כך אוהבת? האם אצליח לשכוח את התמונות הקשות מהבתים החרבים והמשפחות הבוכות על פני מסכי הטלוויזיה?
לא ידעתי כמה עמוק חדרו אליי התמונות האלו, עד כדי כך שבתוך תוכי נולדה שבועה שגיבשתי באמצעותה את זהותי הכוללת ידיעה ברורה כי על הארץ הזו לעולם לא אוותר. שאעשה ככל יכולתי להלך בה, להתיישב בה, ואפילו, בסופו של דבר, למות ולהיקבר בה.
בשנים האחרונות נוצר כאן הרגל, שנולד אומנם ממציאות בלתי נשלטת אך הוא מגונה במיוחד; הרגל לקשר ולייצר אנלוגיה בין הקמת יישובים ובין פיגוע רצחני שגבה מחיר דמים כואב. יישמנו את זה לא מעט, ויש שיאמרו שניצלנו את מציאות השכול לטובת ההתיישבות. בחוות־גלעד, באביתר, בחומש ועוד, בהחלט הייתה לנו ועדיין יש סיבה מוצדקת ליישב ולבנות כתשובה לניסיון לרצוח אותנו ובכך להרחיק אותנו מחבלי הארץ.
יוזמת הקמת היישובים שנקבעה לשבוע שעבר הגיעה מכיוון אחר. ללא כל קשר לפיגוע ובלי לתת תשובה לרצון של הצד השני למחוק את קיומנו מהעולם. וזה גרם לי לתהות האם, בטעות או מתוך עצלות, לא פספסנו את המסר ההתיישבותי כאשר את רוב מאמצי הקמת היישובים קיימנו רק כאשר הסיבה לכך היא מוות, רצח ושכול. והאם לא הגיע הזמן לשנות לפחות תודעתית את המשוואה הזו, ופשוט להקים יישובים ולפתח את ההתיישבות כי ככה צריך?
נכון, הפרויקט המבורך הזה לא צלח, ומאות בני נוער ומבוגרים קופלו על אוהליהם בחזרה הביתה. אני עדיין לא בטוחה אם השבוע הזה יירשם כמשמעותי בתולדות ההתיישבות, או יהפוך לעוד הערת שוליים צדדית. אבל תהיו בטוחים – הקוצים האלו שקצת הציקו ברגליים והאוהלים שנארזו בחזרה קבעו יסודות עמוקים מאוד בליבותיהם של כל מי ששמע ובא. יסודות הבאים להדגיש את החיבור הבלתי תלוי לארץ הזו, את השבועה שאם רק קוראים לנו להגיע אנחנו עוזבים הכול ומיד באים עם הטורייה ונעלי העבודה. גם אם בסופו של דבר ניאלץ לצפות בהרס ניסיונות הבניה, וגם אם נידרש לקפל אוהלינו.
ואני מבטיחה לכם מניסיון חיים של מתנחלת: לא לשווא אחיי חצבתם בניין חדש. כי מן האבנים האלה, עוד ייבנה מקדש.
