אני מתיישבת לכתוב את הטור הזה בין שבת לראשון, 2:40 לפי שעון ישראל, 1:40 לפי שעון זלצבורג ו־2037 לפי השעון המנטלי שלי. נשבעתי לעצמי שלא אזניח את הקוראים הנאמנים ואדווח בלייב איך הולך לי בטיול המשפחתי הראשון לחו"ל, 'בטח במוצ"ש יהיה לי כוח, בטח אני אשנוץ ככה בכיף ולא אצליח להירדם'. פייק ניוז! כבר ביום השני לבואנו, כשאחת הבנות אמרה, וואי אמא איזה כיף שכמעט שמונה וחצי בלילה ועוד יש אור, התחלתי לדאוג. אבל רק בשישי כשאשכרה שאלתי בגוגל מתי שבת יוצאת באוסטריה והוא ענה לי עדיף רביטל שלא תשאלי – התעלפתי. והנה אני, מסיימת רועדת מעצבים את היום הזה, את שבת הנצח הזו, את הוצאת הנשמה היתרה, ושואלת בכנות את בונה עולם: Haven't the jewish people suffered enough?! h
סיימנו לאכול, סיימנו לשנוץ, סיימנו ספיד בשתי ידיים, ספיד רק ביד אחת, ספיד בלי קמיצה. יצאנו לטיול ללא טלטול, חזרנו מיובשים ועם מיגרנה, גמענו 4 ליטר מים, החלמנו ממכת החום ועדיין לא יצאה שבת. מה נהיה?
וכשהאיש אמר: "מה הבעיה, ניקח איתנו דברים ואז נכשיר שם את המטבח" כנראה בדיוק הייתי באמצע בריין–פריז מהאייס קפה, כי אחרת לא ברור איך הסכמתי למהלך הזה
ועוד לפני אתגר השבת (ותודה לזה שהיה אחראי לשים מים בתרמוס, ולא בדק אם לפני כן שהה שם במשך יובל קפה דלוח וכעת אני שותה תה לימונית־לואיזה־טייסטרצ'ויס דוחה, אבל בכלי שני). בואו נחזור לאתגרי הכשרות הבסיסיים. בתור דתייה נצנצנית, האוחזת במקום הראשון באליפות העולם במשחק: "מה כבר יכול להיות לא כשר ב___", עכשיו עם הילדים הכול הרבה יותר קשוח. וכשהאיש אמר "מה הבעיה, ניקח איתנו דברים ואז נכשיר שם את המטבח" כנראה בדיוק הייתי באמצע בריין־פריז מהאייס קפה, כי אחרת לא ברור איך הסכמתי למהלך הזה.
מזוודה שלמה של כלים הוכנה מבעוד מועד, מכסי זכוכית גולגלו בנייר פצפצים, בשר נרכש בטונות, הוא פרץ למקררים סודיים כדי לוודא הקפאה עמוקה, שמן הסתם שונה לגמרי מהקפאה במים הרדודים. הבשר הוכנס למכונת ואקום למניעת טפטוף, ועליו הותזו טיפות לבנדר לטשטוש הריח במקרה של ביקורת גבולות. והנה ברוך ה', הצלחנו להעביר את הבשר, אבל לשניצל יש טעם של מפיץ ריח בשירותים. מה גם שלנוכח סאגת המזוודות – יגיעו לא יגיעו, האיש החליט שאת המחבת והתרווד, קריטי שניקח בטרולי שעולה איתנו למטוס וליתר ביטחון הם הולחמו לכף ידו ואילו דברים לא חשובים, כמו המטען של אמא, המטען הנייד, המטען של המטען הנייד, תיק התרופות והכרית היחידה שאני נרדמת איתה ולוקחת אותה לכל מקום בעולם אפשר לשלוח במזוודה אל תהום הנשייה. כך מצאתי את עצמי בשדה התעופה, מחכה אחרונה בוכה, ומול עיניהן ההמומות של הפוליציה מכריחה את תינוקות של בית רבן שילדתי להגיד יחד איתי: "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין וכו'" לא אותיר אתכם במתח. המזוודה והכרית הגיעו.
באמצע הלילה הגענו לבקתה ואילו האיש שנישאתי לו, הידוע יותר בכינויו יוסף מוקיר שבת, פתח במבצע הגעלת המטבח. מדוע יש להשתמש לשם כך בסבון, מים חמים ולהביור ולגרום להפעלת גלאי העשן, ספרינקלרים והביון המקומי – לא ידוע לי. לך לישון! חרף תחנוניי, הוא העמיד את כולנו להסבר מדוקדק מה חלבי ומה בשרי, ולא עצר עד שניסר את הסקוץ' לשניים והכריז מה לעולה ומה לעזאזל. וכך כל הלילה הלך לעזאזל.
את הכנת ארוחת הבוקר הראשונה לא אשכח. האיש מעביר כלי זכוכית בין דליים, מפעיל את התנור על פירוליטי עד להעלאת כל הבקתה באש, ושעתיים ושקשוקה לאחר מכן מתברר שהילדים סיימו שלוש חבילות קורנפלקס מסוגים שונים ושישה ליטר חלב. את כל זה נוכל לפגוש שוב בהקאות באוטו בסוף הרכבל.
וכמו שהתזכורת שלי, "הגיע הזמן לקצת מדיטציה" מיותרת, כך גם ההכנה לשלל האטרקציות שהמקום מזמן לנו הייתה חסרת טעם כשגילינו את הבילוי הנהדר: אבא מנסה לקרוא את המאחורה של המוצרים בסופר, בזמן שהילדה מרימה אבטיח השוקל יותר ממשקלה ואז מנפצת אותו על הרצפה, נוכח עיניהם ההמומות של העובדים המסכנים שתכננו לסגור. לאחר שניקיתי את שאריות האבטיח תוך צעקות "אל תאכלו מהרצפה, הם עוד יבקשו שנשלם על זה". הוא יצא מחייך מאוזן לאוזן, כי גילה את המצרך היחיד הכשר שניתן לרכוש בסופר וגם אותו, ברוך ה', הבאנו מהארץ. ואיך בכלל היה הטיול? כיף, קטסטרופה. אושר, אסון. ריבים, צחוקים. בקיצור, כמו בארץ רק ביורו. חוויה בלתי נשכחת, רגעים שהלוואי ואשכח. העיקר שהילדים נהנו והעיקר ששבת יצאה.
Revitelzon@gmail.com
